חשיפת מעריב סופהשבוע: ערבים הופלו לטובה במכרז לבנייה בעפולה

תוצאות המכרז לחכירת מגרשים לבניית 45 יחידות דיור בעפולה, שהתפרסמו לפני כשלושה חודשים, עוררו מהומה גדולה. תושבי העיר הוותיקים, שילדיהם היו בין 309 מגישי ההצעות במכרז, לא הבינו איך בכל המגרשים הצליחו לזכות ערבים שבאו מחוץ לעיר. הפגנות אורגנו מול בניין העירייה. עפולאים עלו לשידור בכל ערוץ אפשרי והבטיחו להיאבק כדי לשמור על עפולה יהודית. בתוך יום ניצת שוב הוויכוח על גזענות מול ציונות, על זכותם של ערבים לרכוש קרקעות בכל מקום מול זכותם של התושבים המקומיים לשמור את עפולה יהודית.
 

רגע לפני שמתחילות הטענות לאפליה לרעה של אזרחי ישראל הערבים, כדאי להניח כבר עכשיו נתון אחד חשוב. אם ישנה אפליה, היא משחקת לטובת הערבים. ערבים בישראל יכולים לבנות היכן שהם רוצים. יהודים מוגבלים. מי מגביל? ובכן, אותה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), שנלחמת עכשיו כדי לאפשר לערבים להקים את הפרויקט בעפולה, היא שהוציאה בשנה האחרונה שורה של מכרזים ביישובים ערביים שעל יהודים נאסר להשתתף בהם, ואשר אליהם נחזור בהמשך. 
 

בשורות הבאות נחשוף איך קרה שעשרות ערבים שניגשו למכרז בעפולה הגישו בדיוק את אותה הצעה, על הגרוש. איך ועדת המכרזים של רמ"י לא שמה לב לזה. ואיך בעקבות עתירה שהוגשה בדרישה לפסול את המכרז, עשתה הוועדה שמיניות באוויר כדי לנסות להוכיח שהכל בסדר ושההצעות הזהות להפליא הוגשו בדרך נס בלי שום תיאום מוקדם.
 

אבל קודם לסיפור הספציפי של עפולה, צריך להגיד משהו ברמה העקרונית. הדיון על איפה גרים ואיפה לא גרים ערביי ישראל, שיורד לשורש קיומה של המדינה היהודית, הפך לשיח שיש בו הרבה מאוד צביעות. פעם, ובמשך שנים ארוכות, הדיבור על התיישבות יהודית במדינת ישראל היה לגיטימי. לא סתם לגיטימי, הוא היה חלק מהתפיסה הציונית, גם של הימין, גם של השמאל. לפני 35 שנה עלו כך על הקרקע עשרות מצפים במסגרת מה שכונה אז "ייהוד הגליל".
 

אם תשאלו בארבע עיניים את ראשי השמאל הציוני, גם היום הם יגידו לכם שהרעיון שהנגב או הגליל יאבדו את הרוב היהודי שלהם הוא רעיון מסויט. אלא שהיום אסור להגיד את זה בקול. היום אמירה כזו תתויג מיד במגירה הגזענית. מי אחראי לזה? אחראי לזה בית המשפט הגבוה לצדק, ששיח הזכויות השתלט עליו. אחראי לזה גם השמאל הציוני שמשחק בתחום הזה משחק כפול.
 

כי מצד אחד הוא מדבר על שוויון מלא לערביי ישראל ועל זכותם כאזרחים שווים לקחת חלק בכל מכרז לבנייה בכל מקום. מצד שני הוא מנהל שיח בלתי שוויוני בעליל כשהוא מדבר על הצורך לשמור כאן על רוב יהודי ועל חשיבותו של חוק השבות, שאין מפלה ממנו, שכן הוא מאפשר לדוד שלי לעלות מארה"ב וגם לקבל סל קליטה נדיב, בעוד את הדוד של ג'מאל זחאלקה הוא משאיר מחוץ לגדר. 
 

עכשיו בואו נשחק רגע ב"מה היה קורה אילו". נניח שמחר מתארגנת קבוצה של ערביי ישראל, עם כסף גדול, לא כדי לקנות פרויקט של 45 יחידות דיור בעפולה, אלא כדי ללכת על משהו גדול בהרבה. לא במכרז אחד, אלא בהרבה מכרזים. לא רק בעמק יזרעאל, אלא בכל חלקי הארץ. שיח השוויון והזכויות יגיד שאין עם זה בעיה. שמי שבא ברוך הבא. שמי שהציע מחיר גבוה יותר לוקח. אבל אז יגיע הרגע לשאול גם את השמאל הציוני, איפה עובר הגבול. ומה עם התפיסה הציונית והמדינה היהודית והרוב היהודי הזה, שאתם מדברים עליו כל הזמן? איך בדיוק שומרים עליו כשבמכרזים לרכישת קרקעות כולם שווים בכל מקום ואין עדיפות, לא לתפיסה הציונית ולא למדינה היהודית ולא לרוב היהודי?
 

45 יחידות הדיור המדוברות יוקמו על שטח שהיום הוא שדה ירוק בפאתי שכונת מורדות עפולה הצעירה. המכרז שפורסם, ואשר הודגש כי הוא משווק לאנשים פרטיים בלבד ולא לשותפויות, כלל 27 מגרשים. על 18 מהם אמורים לקום 36 יחידות דיור בבתים דו־משפחתיים, על עוד תשעה ייבנו בתים חד־משפחתיים. 
 

לקראת סוף חודש נובמבר, כשנפתחו 309 מעטפות המכרז והוכרזו שמות הזוכים, התברר לתושבי עפולה, כאמור, שבכל 45 המגרשים זכו ערבים מיישובי הסביבה. 142 המתמודדים היהודים, חלק נכבד מהם בני עפולה, נשארו בחוץ. השוואת ההצעות שנעשתה בהמשך לימדה על פערים גדולים מאוד ועל הצעות גבוהות בהרבה שהגישו הזוכים הערבים.
 

כמה מהתושבים המקומיים שלא זכו, ושעו"ד אילן וקנין מייצג אותם, ביקשו מרמ"י את מסמכי המכרז ונדהמו ממה שראו עיניהם, מה שווקנין כינה בהמשך בבית המשפט "קנוניה".
 

התברר שבאורח פלא, עבור כל מגרש מ־36 המגרשים הדו־משפחתיים שעליהם נערכה התמודדות, הוגשה הצעה אחת גבוהה, שבדרך כלל גם זכתה, על סך 255,555 שקלים. עיון מעמיק במסמכי המכרז העלה כי לא מדובר רק ב־36 הצעות זהות, אלא שהמציעים הזהים הקפידו לא להגיש שתי הצעות זהות על אותו מגרש, ושעבור כל ההצעות הוגש כתב ערבות זהה, על סך 35 אלף שקלים, שברוב המקרים היה גבוה ממה שנדרש במכרז.

 

עוד התברר שכל כתבי הערבות הוצאו באותו יום, 14 באוקטובר, באותו סניף של בנק מרכנתיל בכפר כנא, יישוב שחלק מהמציעים מתגוררים הרחק ממנו. הזהות בין ההצעות בלטה עוד יותר על רקע העובדה שאין זהות בין המגרשים, שלא כולם באותו גודל, שחלקם במיקום טופוגרפי טוב יותר וחלקם פחות, שחלקם רחוקים מהכביש וחלקם קרובים אליו. עיון בפרוטוקול ועדת המכרזים של רמ"י מעלה שבאופן תמוה חברי הוועדה לא הבחינו שמדובר בעשרות הצעות זהות לחלוטין, ואם הבחינו, איש מהם לא טרח לציין את זה בפרוטוקול. כאן חשוב לציין שלא כל ההצעות הדומות זכו.
 

עו"ד וקנין מיהר לפנות לרמ"י בדרישה לפסול את המכרז, והצביע על 58 הצעות שחשודות בעיניו כמתואמות. מלבד ההצעות הזהות במכרז לבתים הדו־משפחתיים, טען וקנין כי גם בבתים החד־משפחתיים הוגשו הצעות זהות. נוסף על כך, הוא הצביע על כמה זוכים שהציעו 255,777 שקלים או 255,888 שקלים, סכומים שהעלו אצלו חשד, שלפיו מדובר במי שהיו חלק מהקבוצה המתואמת הראשונה, וברגע האחרון החליטו להוסיף כמה גרושים להצעה כדי להיות בטוחים בזכייה.
 

וקנין הסביר בבית המשפט כי מלבד העובדה שמדובר בתיאום אסור במכרז, הרי שהתיאום הזה מעניק יתרון גדול למתאמים. בעוד לאנשים פרטיים אין מושג איזה אופי תישא השכונה ומי יגור לידם, ולפיכך הם מוכנים להמר בסכום קטן, מי שבאים כקבוצה ויודעים שבסבירות גבוהה הם עתידים לגור עם אנשים כמותם ולקבוע יחד איתם את צביון השכונה, מוכנים להשקיע כסף רב יותר.  
 

כך או כך, בעקבות החשדות שהועלו, התכנסה שוב ועדת המכרזים, הפכה במספרים והודיעה שהיא עומדת מאחורי ההחלטה הראשונה שלה. לוועדה היה גם נימוק מעניין. "בהיעדר ראיה לגורם אשר איגד/קישר בין כלל ההצעות", כתבה בין השאר, "...מחליטה הוועדה שלא לפסול את ההצעות". רק בהמשך יתברר שגם כשנמצא הגורם המאגד, זה לא שכנע את הוועדה.
 

המערערים נקלעו לבעיה. גם אם המחירים שהוצעו במכרז נראו מתואמים, המשימה שהטילה עליהם רמ"י, לאתר בכוחות עצמם מי בדיוק היה אחראי לתיאום, הייתה בלתי אפשרית. 
 

אחרי שעתירה בנושא הונחה על שולחנו של נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט ד"ר אברהם אברהם, החליטו ברמ"י לבצע סוף־סוף בדיקה, או לפחות לספר לבית המשפט שזה מה שהם עושים. ועדת המכרזים הודיעה לשופט שהיא שולחת זימונים לזוכים, שהגישו הצעות זהות, ואלה יעברו אצלה "שימוע". לכאורה נראה היה שמדובר בניסיון אמיתי לשאול את השאלות שלא נשאלו עד עכשיו. לבדוק איך אירע הנס שהביא עשרות מציעים להגיש את אותה הצעה בדיוק. לחקור איך בכולם שולמה אותה ערבות אף על פי שכל אחד היה אמור לשלם ערבות שונה. למצוא איך כל הערבויות שולמו באותו יום ובאותו סניף בנק. להשיב איך למרות כל אלה לא מדובר בתיאום פסול. 
 

בפועל, מה שביצעה ועדת המכרזים היה הכל חוץ מ"שימוע" ומניסיון לברר את העובדות.
 

הגדיל לעשות יו"ר הוועדה אילן דגני, מי שמשמש ראש אגף מכרזים ושיווקים ברשות מקרקעי ישראל, כשבשלב מסוים הוציא את המרצע מהשק. זה קרה כשאחד המציעים במכרז ביקש לדעת למה הוא חייב להשתתף בשימוע כזה. "אתה יכול להגיד 'אני לא רוצה לקיים את ההליך הזה'", הסביר לו דגני, "אנחנו במידה רבה רוצים לייצר את הפלטפורמה שתאפשר לכם להבהיר את הדברים כפי שאתם רואים אותם". אחרי עוד הסבר קצר, גם השואל הבין את העניין. השימוע, הסביר לו דגני בעצם, נועד בעיקר לסייע לכל הצדדים להעביר לפרקליטות גרסה שתסייע לה לסייע להם - לוועדת המכרזים ולזוכים - לשכנע את בית המשפט שהכל בסדר. 
 

כאמור, המפגש הזה נקרא "שימוע", אבל תמליל הדיון בוועדת המכרזים, שהגיע לידי "מעריב־סופהשבוע", מתאר משהו אחר לגמרי. ראשית, מפני שמשום מה ל"שימוע" הזה זומנו רק שישה מהזוכים שהציעו מחיר זהה. אם מישהו במינהל היה מברר לפחות איתם מה קרה, ניחא. אלא שגם זה לא אירע, שכן אלה לא נדרשו להסביר מה עשו, ולמעשה רובם שתקו במהלך הדיון כולו. 
 

בתחילת הדיון עשה דגני מאמץ להעניק לו ארומה של משהו שנועד לבדוק את העובדות, והסביר לפרקליט שהביאו איתם המוזמנים כי "חלק מהבירור צריך להיות למעשה עם האדם עצמו, מגיש ההצעה". "אני מניח", הוסיף, "שבאיזשהו שלב אנחנו נבקש מחלק מהאנשים עצמם ומהמייצגים שלהם שיהיו איתנו פה, חלק יחכו בחוץ, ואנחנו פשוט רוצים לעשות את זה באופן פרטני כדי לראות שבסך הכל כל אחד יישאל את השאלות, יענה את התשובות, ונוכל לראות את התשובה עד כמה שרק אפשר כפי שהדברים היו". 
 

עו"ד עמית גור, בא כוחם של חלק מהזוכים, לא התלהב מהרעיון וחשב שעדיף שהוא ישיב במקום הלקוחות שלו. למרבה ההפתעה, ועדת המכרזים לא התווכחה איתו וכך אכן היה. שעה ארוכה שאלו חברי ועדת המכרזים שאלות, ומי שהשיב להם היה עו"ד גור. אה, כן, חוץ מעו"ד גור היה בחדר הישיבות עוד מישהו. מוחמד מוקארי שמו. מוקארי כלל לא זומן לשימוע, שכן הוא לא היה בין מגישי ההצעות שזכו במכרז, אבל מהר מאוד התברר שהוא האיש הכי חשוב בסיפור הזה. 
 

"אני גר בכפר כנא", הציג את עצמו, "יש לי משרד הנדסה של 25 מהנדסים". עו"ד גור הסביר למה בכלל הובא מוקארי. "המכנה המשותף לכל המציעים הוא שכולם קרובי משפחה של מוחמד או עובדים איתו באותו משרד, חברים לעבודה... או חברים טובים של מוחמד". עורך הדין ניסה להלך על חבל דק. מצד אחד להסביר איך הציעו כולם את אותה הצעה, מצד שני איך לא לצייר אותם כחלק משותפות אסורה שהתארגנה יחד. "הדרך היחידה של אנשים מהמגזר להצליח להיכנס ולבנות להם מרקם חיים, שיהיו בסביבה שגם מרגישים בה נוח, זה הדרך הזאת", פירט, "זה שאנשים ניגשים כפרטיים אבל יש ביניהם מידה מסוימת של ארגון כזה או אחר...". 
 

"אדון מוחמד מוקארי", המשיך גור, "...אנשים סומכים עליו, אנשים מאמינים בו, ביכולותיו, הוא גם ניגש למכרזים קודמים בכל מיני מקומות במינהל וזה חלק מעיסוקו". בקיצור, הסביר עו"ד גור, אנשים בסביבתו של מוקארי שמעו אותו זורק מילה פה, מילה שם, על כמה טוב המכרז הזה יכול להיות, וביקשו את עזרתו כמבין עניין. לא סתם ביקשו את עזרתו. בהמשך התברר כי כל אחד מהמציעים במכרז העביר כסף לחשבון הבנק של מוקארי, והוא ששילם את הערבות עבור המכרז לכולם. מוקארי ואנשיו גם מילאו את הטפסים עבור המתמודדים.
 

ואיך רשמו כולם את אותו מחיר בדיוק? עו"ד גור: "הוא אמר 'זה המחיר שנראה לי סביר'... אנשים נותנים בו אמון ושמו את אותו מחיר... זה לא שהוא בא ואמר 'אתה תשים את המחיר שאני אומר'... אם מישהו היה חושב שהוא רוצה לשים יותר, הוא היה שם יותר, זה לא שיש פה איזה הסכם... כולם שמים מחיר אחד, לא". הבנתם? מוקארי אמר שזה המחיר שנראה לו סביר, ועשרות אנשים הגישו בדיוק על השקל את אותה הצעה. עו"ד ישי לוי, איש המחלקה המשפטית במינהל, נראה כמו היחיד מבין חברי ועדת המכרזים שלא הרגיש בנוח עם העסק הזה. "...תיאום הוא תיאום הוא תיאום פסול", העיר, "...התחלת להגיד 'יש פה איזושהי קרבה מיוחדת'... יש מצב כזה שזה תיאום פסול...".
 

עם תום ה"שימוע" המוזר הזה החליטו ברמ"י לקבל את גרסת עו"ד גור, בלי לראות את רוב המציעים ובלי לשמוע מה יש להם לספר. "לעניין הצעת המחיר הזהה", סיכמו עורכי השימוע, "נטען שלאור העובדה שבשיחות המשותפות נכחו החברים כי בכוונתו של מוחמד להגיש הצעה בסכום של 255,555 שקל, הרי שהם סמכו על ניסיונו ועל הידע המקצועי ועל כן בחרו מיוזמתם לציין סכום זהה. כמו כן, על אף העובדה שמר מוחמד או אחד היועצים ממשרדו מילא את ההצעות, הרי שכל מציע היה חופשי להציע כל סכום העולה על דעתו". 
 

בקיצור, לא היה כאן שום תיאום. מוקארי סיפר לחבר'ה על כוונתו, החבר'ה החליטו לעשות כמוהו, כשעובדי המשרד שלו ממלאים עבורם את הטפסים והוא עצמו משלם עבור כולם את הערבות, וכל זה בלי שום תיאום. לא תיאום היה כאן, הסביר דגני בלהטוטנות לשונאית, אלא "חלופת מידע שעברה בין פרטים בקבוצה". כי לתאם אסור, אבל להחליף מידע מותר. "ועדת המכרזים השתכנעה", סיכם, "כי אין מדובר בהצעות אשר יש בהן פסול מוסרי או כוונת מרמה... קו הגבול בין תכסיסנות פסולה... לבין תכסיס לגיטימי, הוא לפעמים דק ביותר".
 

היחידים שתושאלו בנפרד היו הזוכים בכמה מגרשים שהצעותיהם נראו דומות באופן מחשיד להצעות של הקבוצה הגדולה שהציעה 255,555. חלקם הציעו 255,777, חלק 255,888, כולם טענו שאין להם קשר עם מי מחברי הקבוצה השנייה ובוודאי שלא תיאמו איתם דבר. איך הגיעו למספרים דומים כל כך? הם החליטו, הסביר עורך דינם, "לא להציע הצעות שמסתיימות במספרים כדוגמת 255,555 או 266,666 וכיוצא בזה מאחר שנטיית המשתתפים במכרז היא להציע הצעות בסגנון דומה", ולכן הוסיפו עוד כמה שקלים. "לא רצינו 555... זה מזל, זה לא מזל, זה נאחס", הסביר אחד הזוכים. 

שתי הערות לסיום.
 

האחת, למרות הטענות שמעלים תושבים רבים בעפולה, ולמרות הרבה שאלות שמעלה התנהלותם של לא מעט מהמציעים הערבים במכרז, אין כל ראיה לכך שמישהו נשלח למכרז הזה כדי להשתלט על עפולה, או שמישהו בעל כיס גדול ואידיאולוגיה עומד מאחורי מימון הקבוצה.

ועוד הערה חשובה. רשות מקרקעי ישראל, כך הרגיע דגני את המשתתפים הערבים במכרז, לא תמנע באופן מפלה מערבים מלהתמודד במכרז ביישוב יהודי. אך כאמור, ככל שמדובר במקרים הפוכים, רשות מקרקעי ישראל דווקא חיה עם האפליה בשלום, ומפרסמת על בסיס שוטף מכרזי בנייה ביישובים ערביים שמוקצים ל"בני המקום" בלבד. רק בזמן האחרון, ורק לצורך הדוגמה, היא פרסמה מכרז כזה ל־16 יחידות דיור בכפר מנדא, ל־71 יחידות בבועיינה־נוג'ידאת, ל־12 יחידות בביר אל־מכסור, ל־288 יחידות בירכא, ל־35 במזרעה, ל־20 בראס אל־עין, ל־42 בריחאניה, ל־12 בג'דיידה־מכר, ל־17 בדמיידה, ל־36 בחוסנייה. מישהו יצטרך פעם להעלות את הסוגיה הזאת לדיון ציבורי רציני. נכון לעכשיו, כולם חוששים.