אין כרגע מנצחים בקרב על פרצופה של המדינה

ביום חמישי פרץ משבר חריף בין חצי הממשלה לצמרת צה"ל, בעקבות ירי לא מורשה של חייל במחבל בחברון. ביום שישי התברר שהעם מורד בצבאו, כמעט כולם נגד רמטכ"ל ובעד חייל. ביום ראשון התפתחה קטטה המונית בישיבת הממשלה. בצה"ל מזהירים מאנרכיה ובדרג הפוליטי מאשימים את צמרת צה"ל בשיתוף פעולה עם "בצלם", נפתלי בנט נגד בוגי יעלון, נתניהו מזגזג באמצע וליברמן שופך בנזין על המדורה. אחר הצהריים, כשנדמה היה שיותר גרוע לא יהיה, נהיה הרבה יותר גרוע עם בג"ץ, שפסל את סעיף היציבות של מתווה הגז ב"החלטה היסטורית" ו"ניצחון אדיר לצדק החלוקתי", מול "שופטים שלא ראויים לתפקידם" (השר לוין), "החלטה תמוהה" (ראש הממשלה) ו"נזק כלכלי אדיר" (שטייניץ). מלחמת עולם בין הרשות המבצעת לשופטת, שמאיימת להפוך למשבר חוקתי מתגלגל, שמאיים לבלוע את כולנו. סופשבוע פרוע אחד, חמשוש ישראלי 2016.

נתחיל עם הגז: הכותרות גדולות בכמה מספרים על הדרמה. בג"ץ לא פסל את מתווה הגז ולא התערב ברוב החלטות הממשלה הקשורות למתווה. בג"ץ לא נכנס לענייני התעריף ולא נגע בהפעלת הסמכות על פי סעיף 52 ודילג על מהמורות נוספות. מה שהוא כן עשה, זה פסל את סעיף היציבות, והתנה אותו בחקיקה ראשית בכנסת. הוא נתן לממשלה שנה לפתרון הבעיה הנקודתית הזו. המתווה יבוטל רק אם הממשלה לא תצליח לפתור אותה. טוב, זה לא. זה משדר מסר איום למשקיעים זרים על ישראל, זה מעכב פעם נוספת את קידום הוצאת הגז, זה מקשה מאוד על ההמשך. האם איום ונורא? גם כן לא. אחרי שהפאניקה תחלוף והאבק ישקע, אפשר יהיה להגיע לנוסחאות שיתגברו על המכשול הזה. יכול להיות שבג"ץ הגיע כאן, אולי במקרה, לאיזון הנכון בין מתנגדי מתווה הגז לתומכיו.

הממשלה תמצא דרך לפצות את חברות הגז במסלול עוקף, או תגייס יד נוספת בכנסת שתעביר את המתווה, ובא גז לישראל. ההערכה היא שחברות הגז לא יורידו את השאלטר הווירטואלי. ל"נובל אנרג'י" אין הרבה אופציות כרגע. הליכה לבוררות תכניס אותה להקפאת הליכים דה פאקטו, את הכסף היא תראה, אם וכאשר, עוד שנים ארוכות, והיא לא במצב של המתנה. עוד מוקדם להספיד את מתווה הגז, אם כי יש חובה להוריד כובע מול המאבק החברתי-ציבורי שהובילו תנועות חברתיות, מחוקקים ועיתונאים, כנגד כל הסיכויים, נגד הממשלה. מי צדק כאן, תוכיח רק ההיסטוריה בעוד זמן רב. בינתיים, הדבר היחיד שהוכח הוא התנהלות מרושלת של שלוש הממשלות האחרונות, אוזלת יד מוחלטת של הדרג המבצע, מול ניצחון סוחף לארגונים החברתיים.

בקרב על פרצופה של המדינה, זה שהחל בחברון ביום חמישי, אין כרגע מנצחים. בצד אחד מתבצרים הפוליטיקאים המשועבדים לקול ההמון ולהתלהמות ברשתות החברתיות. בצד השני, לא הרבה: שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט. זהו. נתניהו התייצב רגע לידם, ואז מיד עבר לאמצע, כשנבהל מהתגובה הציבורית. זה סוג כזה של מנהיגות, שמתאימה את עצמה לכיוון הרוח.

אבל את שיא הגיחוך שברה, כמעט כרגיל, מירי רגב, עם האמירה ש"בשלב זה אנחנו אמורים לגבות את החייל ולגנות את אלה שעורכים לו משפט שדה". באמת, מירי? עכשיו בואי ניזכר רגע בתקופה הלא רחוקה בה את היית דוברת צה"ל, ולא מוטי אלמוז. איך שאת גיבית את ההתנתקות, כולם זוכרים. היית חברה לא רשמית בפורום החווה של אריאל שרון, עלצת למראה הגירוש והתרוצצת בין המצלמות ככלה ביום כלולותיה. עשית את זה, כי זו היתה החלטת הממשלה וזו היתה פקודת המטכ"ל הברורה. מה שלא מפריע לך היום לבעוט בכל זה ברגל גסה. את יודעת מצויין מי קובע את הוראות הפתיחה באש בצה"ל.

את יודעת מצויין להבדיל בין סיטואציה קרבית ומצוקה מבצעית לבין האירוע שנחשף בסרטון מיום חמישי. את יודעת שלצה"ל לא היתה ברירה אלא להורות על חקירה מיידית של מצ"ח. את יודעת שהקרב היותר קשה של מדינת היהודים ניטש עכשיו בזירת הלגיטימציה הבינלאומית ואת בטח יודעת איזה נזק אדיר נגרם לנו שם. אבל מה שבאמת חשוב לך זה הפריימריז הקרובים בליכוד, ואת מבינה סקרים, אז את פועלת בהתאם לטובתך האישית, לא טובת המדינה. אגב, את לא לבד. כמעט כל חברייך בחרו באופציה הנוחה והמופקרת הזו.

אמו של החייל היורה כתבה אתמול מכתב לשר הביטחון וטענה ש"גם אתה עמדת במקומו של בני, רק בחדרו של אבו ג'יהאד, ווידאת הריגה בטרוריסט הנתעב". אמא יקרה, הדוגמה שהבאת אינה רלוונטית. בוגי יעלון יצא לפעולה בתוניס, אלפי קילומטרים בעומק שטח האויב, עם משימה ברורה: להרוג ארכי-טרוריסט. זו היתה אחת הפשיטות הנועזות והמסוכנות ביותר בתולדות צה"ל. הוא ביצע את המשימה בדיוק כפי שהוגדרה בפקודות שקיבל בטרם יצא אליה. מה הקשר בין האירוע הזה לסיטואציה בה מעורב בנך?

בעידן הפייסבוק והסלולר "זכינו" לראות את הסיטואציה הזו מכל זווית אפשרית. לא מדובר בשטח אויב, אין פשיטה, אין פקודה, הפיגוע נגמר, הכל חזר לשגרה, המחבל לא היה ממולכד, הבן שלך לא קיבל פקודה לירות בו כשהוא מוטל על הארץ מנוטרל וכנראה גוסס, זו היתה חריגה מוחלטת מההוראות, לקיחת חוק בידיים והוצאה להורג בשידור חי. זה לא קשור לעובדה שהמחבלים הם בני מוות ואם אפשר לחסל אותם במהלך הפיגוע, מה טוב. חיילים לא יכולים לקחת החלטות כאלה בעצמם. זה ההבדל בין צבא מסודר, מקצועי ומוסרי, לבין פלנגות, אנרכיה וג'ונגל בו כל אחד יורה במי שהוא רוצה.

אסור להתרשם מסקרים בסיטואציה הזו. ההמון מתלהם ונרגע. לא כולם מבינים את הדילמה, את חשיבותה, את מה שעומד כאן על הפרק. הסיכוי שלנו לבלום את גל הטרור הזה גדול יותר בדרך של יעלון ואיזנקוט, מאשר בדרך ההתלהמות. מי שרוצה לראות את חיילי וקציני צה"ל צועדים בסך לבית הדין הבינלאומי של האג, מוזמן להמשיך להיות גיבור צעצוע על גוססים המוטלים ברחוב.

הימים נוראים וקשים, החרדה של הציבור לגורל חייליו מובנת, בימים כאלה נמדדת הנהגה אמיתית, שיודעת את האמת, מכירה את הכיוון ולא ממצמצת. לדעתי, היתה שגיאה לשחרר סעיף אישום בשלב מוקדם של החקירה (הרי זה לא ייגמר ברצח, ספק אם תהיה כאן הריגה), והיה מיותר לכבול את החייל בשלשלאות. אפשר להבין אזרחים שרואים מראות כאלה ומתקוממים. אבל כל זה קוסמטיקה. המשימה העיקרית היא להמשיך לשמור על הבנים שלנו, על המצפן המוסרי שלהם, על העוצמה הפנימית שלהם, על היכולת שלהם להתבדל מהאויב הנמצא מולם, ולעשות את כל זה בלי לסכן חיי אדם. ביום חמישי, בחברון, התמונה היתה חדה, ברורה וכואבת, לעיניים המעטות שהסכימו לראות אותה.