שוק של יום רביעי ברמלה, בין הדוכן של הבורקס שמוכר גם קפואים לקחת הביתה לבין הדוכן של הסנדוויץ' התוניסאי, שעל טעמו יכול להאפיל רק זה של סבתי, שנולדה בפאתי תוניס, טיילתי לבדי. השעה הייתה שתיים בצהריים, והרעב החל להציק לי. התעוררתי מוקדם באותו הבוקר, פגשתי כתבת מאחד העיתונים הגדולים, ומיד אחרי הראיון עמי פגשתי את צלם העיתון. הוא ביקש שנלך לצלם באחד השווקים, שאיראה אותנטית.
"רמלה!", זרקתי מיד. הוא לא התווכח.
הפעם האחרונה שבה דרכתי על מרצפות השוק הזה, המעוטרות בלכלוך יפה, זר פטרוזיליה שנפל מאחד הדוכנים או כורכום שנשפך מאחד מהרי התבלינים המפוארים, הייתה מזמן, בחנוכה, שנת אלפיים ומשהו. אחזתי בידה עטויות הצמידים של סבתי והלכנו לקנות נרות נשמה כדי להדליק אותם בהילולה להנצחת זכרו של רבי יצחק חי טייב. הוא היה רב כל כך מוערך ביהדות תוניסיה, וכשמת הוסיפו על מצבתו "לא מת".
הצלם ביים אותי, אמר לי להחזיק דג ביד, לצחוק עם רוכל, לעמוד על ארגז הפוך ולנופף לשלום. אמת, זה היה מביך, אבל חרקתי שיני בשם פרנסתי וחיכיתי שילך.
"זהו, אני חושב שסיימנו", הוא אמר לי. "בואי, אחזיר אותך ליפו".
"אני חושבת שאשאר פה עוד קצת", עניתי.
"מה כבר יש לך לעשות פה?", הוא תהה.
"אני רוצה לטייל קצת", אמרתי, הודיתי על זמנו והמשכתי בדרכי.
מאחורי שמעתי קול צעקה. "יא אללה שלך, קנפו, כל שבוע אני קונה ממך, תכווצ'ץ' קצת במחיר". הסתובבתי, אישה מבוגרת ושמנה, עם עגלת תינוק בלי תינוק, אך מלאה בשקיות המלאות בעצמן בכל מה שיכול השוק להציע, הרימה ידיה לכיוון הרוכל והתווכחה איתו. "כל שבוע תבואי, תעשי לי סצינות ותלכי?", הוא שאל אותה.
"יאללה נו, כפרה עליך", היא חייכה לו חיוך ישן-ישן, כזה שפעם, עוד לפני שבאו השנים וצבעו את פניה בצבעים שלא יורדים, יכול היה להזיז משהו בלבו של גבר. "מה אני אעשה איתך, מזל?", הוא הנהן בראשו לאור חיוכה. "יאללה, תני לי 5 שקלים ותתקדמי, שלא ישמעו שעשיתי לך כזה מחיר", אמר הרוכל, לקח שקית ומילא לה אותה בארטישוקים ירוקים וסגולים.
התקדמתי גם אני אל הדוכן ההוא, קיבלתי חשק להכין ארטישוקים, בתוך סיר גבוה עם חצאי לימון ומעט מלח. מבטה של האישה נתקל במבטי. "אין על הארטישוקים של קנפו, שתדעי לך", אמרה לי. "תראי, זה עולה 20 שקל לקילו, אבל מה? שווה להשקיע, בחיאת האלוהים". היא נשבעה לי וקרצה לקנפו, כמו אומרת לו "יאללה, אני שילמתי 5, אבל הנה, הבאתי לך פרנסה". התקשיתי להסתיר את הצחוק.
"תן לי חמש חתיכות", ביקשתי מאותו קנפו, בחור גבוה, בערך בן 40, שערו הכסוף מסורק לאחור ועל פניו זיפים שלא ראו תגלחת לפחות שבוע. "רק חמש? למי זה יספיק?", הוא שאל אותי. "זה רק בשבילי", עניתי לו. הוא הכניס את החתיכות לשקית, שקל אותן, אמר "12 שקלים והנה עוד אחד עלי", והוסיף את הארטישוק הנוסף אל השקית. "לכבוד מה?", שאלתי. "לכבוד השפע, לכי תדעי מתי ידפוק לך מישהו בדלת", הוא קרץ לי את אותה קריצה ממזרית שקרצה לו האישה עם העגלה, והגיש לי את השקית. חייכתי אליו. "תודה, אלוף", אמרתי והמשכתי בדרכי.
בכניסה אל ההילולה ההיא, שאליה הלכתי עם סבתי, עמד רב ליד מדורה שהודלקה באמצע היום וחילק צמידים אדומים. הצמידים האלה אמורים להביא מזל, ברכה, פרנסה טובה וזיווג הגון לכל העונד אותם. "כמה זה?", שאלה סבתי. "כמה שתרצי, תיתני", הוא אמר. היא הניחה בידו כמה שקלים ואמרה "תברך הנכדה שלי, מרסל בת מרגלית". הניח הרב את ידו על ראשי בן התשע ובירך לבריאות, להצלחה בבית הספר ולכיבוד אב ואם".
"תגידי 'אמן', יא מרסל", נזפה בי סבתי. "'אמן' כבוד הרב, 'אמן'". סבתי קנתה שני קלחי תירס, אחד לי ואחד לה, וישבנו מול המדורה. "תסתכלי טוב, מרסל, בעשן של המדורה, אולי תראי הנשמה של רבי חי טייב לא־מת". הסתכלתי טוב בעשן המדורה, לא הזזתי עיני, אבל אף נשמה לא הייתה שם. "אני לא רואה, סבתא", אמרתי. "לא נורא, הוא לא בא בעיניים של כל אחד, אבל אם קשה לך, תעשי לו תפילה בלב שלך, והוא יבוא להציל אותך", היא אמרה לי. "עכשיו תאכלי התירס, לא סתם קניתי". המשכתי לאכול.
הערב ירד. הרוכלים החלו לקפל את מרכולתם. עובד עירייה בבגדים ירוקים עם צינור צהוב ניקה מהשביל את כל הלכלוך היפה. אביונים הרכינו את ראשם ואספו מרצפת השוק את מה שלא נמכר, מה שלא ראוי מספיק להימצא בארונותיהם של האנשים שיכולים לקנות טוב יותר. "תאמין לי, כל יום אני משאירה הבושה בבית ובאה לפה", אמרה אישה אחת לעובד העירייה. "אין בושה, את שומעת? זו שנת שמיטה, מותר לאסוף מהרצפה", הוא השיב לה. "אתה בטוח שזו שנת שמיטה?", היא שאלה בספקנות. "אם אלוהים לא שם לך כסף בבנק, הוא שם לך כרטיס לשנת שמיטה, לכל החיים. יאללה, תאספי, שלא יגמרו לך את העגבניות הקשות", הוא אמר והמשיך לקרצף.
קמצתי אגרופי והרכנתי גם את ראשי, הם התביישו שאין, אני התביישתי שיש לי, קצת יותר. עליתי למונית, בידי שקית הארטישוקים, מטליות צבעוניות שקניתי ודיסק של אום כולתום. חשבתי שבבוקר אסע לסבתי ואפתיע אותה.
הסלולרי צלצל. על הצג הכתבת מהבוקר. "מרסל, הכתבה תעלה כבר בעוד שעה", היא אמרה.
"כל כך מהר?", שאלתי.
"כן, כי לסוף השבוע נכנסו לנו כתבות אחרות".
"מצפה לקרוא", עניתי לה וניתקתי את השיחה.
הגעתי אל ביתי. חלצתי נעלי והוצאתי את הסיר הגדול. הכנסתי את הארטישוקים, מים ולימון. הדלקתי את המחשב ונכנסתי אל אותו האתר, הכתבה פורסמה. והטוקבקים לא איחרו להגיע.
"מרסל לעולם לא תהיה ש"י עגנון".
"מרסל מוסרי היא בחורה מעניינת אבל לא סופרת".
"מרסל בוגדת במזרחיות שלה, משתכנזת כדי להשתחוות לאליטיסטים".
היו גם תגובות טובות, אבל ידוע שפתיל הרוע מתלקח מהר יותר. הטוקבקיסטים זעמו על כך ששכחתי מהמזרחיות שלי, שאני מבקשת שלא יכניסו אותי לאף מגירה ולא יניחו בידי את דגל המזרחי החדש. חלקם כתבו שאני בטח גרה בצפון תל אביב ומתבסמת בהצלחה. חלקם אמרו ששכחתי מאיפה באתי, וחלקם...
טוב, באיזשהו שלב הפסקתי לקרוא. לא יכולתי יותר. עברייני המקלדת הללו, מקדשי הלייקים והמשתלחים המדופלמים, עוררו בי קבס. הן ממזרח והן מאשכנז. ומתי בכלל ביקשתי להיות עגנון? או לכתוב בשפתו של אלתרמן? מתי התיימרתי ללקט פניני עברית ולצרף אותן יחד רק כדי ששוחרי הספרות הנאורים יוכלו להתענג על ממשיכת דרכו של שלונסקי?
נו, באמת.
שעה אחר כך, כשהפשטתי את הארטישוק, חשבתי על נשות השווקים המבוגרות, אלו שלא ישאירו ירושה גדולה אחריהן, אלו שמחייכות לפקידי העירייה רק כדי שידחו את תשלום הארנונה בעוד כמה ימים, אלו שידעו מעברות, צנע, עוני ורעב. וגם על אלו שהמקרר שלהן תמיד מלא, ושעל ידיהן צמידי זהב, זכר לחיזור יפה בשלהי שנות ה־50, אלו שיקצצו לרוכלי השוק בפרנסתם, אך ילטפו את הלחי שלהם כאמהות אוהבות. אלו, כמו סבתא שלי.
וכזו רציתי להיות באותו הרגע, בבית שלי, בין קליפות הארטישוק העירום. אבל נכפה עלי להיות משהו אחר והתאהבתי בכתיבה. לעולם לא אכתוב נכסי צאן ברזל, ואולי לא אהיה מספיק טובה בעיני המבקרים ובעיני הכתבים, אבל כך אני יודעת. שוק, סמטה, יריקה, קידוש והילולה לרב שמעולם לא מת. זה מה שאני יודעת ובזה אני גאה.
ומי שלא טוב לו, שיענוד צמיד זהב על היד ויתפלל לישועה, לחמלה היפה.