הקהילה היהודית בארצות הברית מסרבת להסתגל לדונלד טראמפ

לטראמפ יש כמה ביטויים אופייניים שהוא אוהב להשתמש בהם: "מקסים" הוא ביטוי כזה, וגם "נורא" ו"איום". בנאומיו הוא נוהג לומר כל מילה כזאת פעמיים או שלוש, כדי להדגיש את מה שצריך להדגיש. לדוגמה: ההסכם עם איראן הוא "נורא, נורא", ותיאורם של טרוריסטים כגיבורים היא דרך "איומה, איומה" לחשוב, כפי שאמר בנאום לפני שבוע.
 

זה נאום שעוד מדברים בו. הנאום בכנס השנתי של השדולה היהודית הפרו־ישראלית איפא"ק. טראמפ אמר בנאום הזה שהבת שלו עומדת ללדת, אולי ממש תוך כדי הנאום, "אולי ממש עכשיו, מה שיהיה מאוד יפה". אבל זו הייתה בסך הכל גוזמה קטנה, נסלחת, בנאום שחולל מהומה גדולה בגלל דברים אחרים. גוזמה שאינה מעוררת מחלוקת, מה שאי אפשר לומר על דברים אחרים שאמר המועמד. 

 

על נאומו של טראמפ העיבה עננה מרגע שנודע על קיומו. התנועה הרפורמית הוציאה הודעה: היא "מבינה" את ההחלטה להזמין אותו, שהרי הוא מועמד מוביל שראוי לשמוע מה יש לו לומר על יחסי ארצות הברית וישראל. עם זאת, הוא "לא עוד מועמד", ועל כן הוא ראוי ליחס מיוחד. במחאה נגד טראמפ, כמה מרבני התנועה יצאו מהנאום כאשר החל. אם כי ראוי לומר שבאולם גדול ובו כמעט 20 אלף צופים מריעים, קשה היה להבחין בהם אם לא ישבת ממש לידם.
 

השאלה האם טראמפ אינו "עוד מועמד" – האם יש בו משהו מיוחד המצדיק יחס מיוחד, לא רק של התנגדות פוליטית סטנדרטית - עומדת למעשה בשורש הדיון על הזמנתו ונאומו, ועוד יותר מזה הדיון על קבלת הפנים החמה שהעניק לו הקהל היהודי אוהד ישראל. "בדבריו ובמעשיו הוא מבהיר שהוא עוסק בסוג חדש של דיון פוליטי", כתבו מנהיגי התנועה הרפורמית; "שנאת הזר היא שנאת הזר, גזענות היא גזענות", כתב רוב אשמן, עורך השבועון היהודי "ג'ואיש ג'ורנל", שהתנגד לעצם הזמנתו של טראמפ לאיפא"ק. גם הוא סבור שאין "להעמיד פנים שטראמפ הוא כמו כל מועמד אחר". 
 

עורכת העיתון היהודי "פורוורד", ג'יין אייזנר, כתבה שקבלת הפנים הזאת מילאה אותה ב"בושה". היא לא התביישה בקבלת הפנים החמה להילרי קלינטון, ולא בקבלת הפנים החמה לטד קרוז או לג'ון קייסיק – רק בזו שזכה לה טראמפ. הרב שמואל הרצפלד התעטף מול טראמפ בטלית, וזעק ש"האיש הזה הוא מרושע", עד שהושלך מן האולם על ידי אנשי האבטחה.

 

הרבה סיבות הפכו את טראמפ למיוחד. הבוטות, היעדר העכבות, הפלרטוט עם אלמנטים קיצוניים, הקושי לדבוק בתפיסת עולם מוסדרת, ההשתלחות ביחידים ובקבוצות, לשון הביבים, המימיקה. זה סוד קסמו, וזה גם מה שמפחיד בו. בנאומו באיפא"ק ניכרו שניהם: ניצוצות מטראמפ הבוטה, לצד יכולת שיווק שאין להתכחש לה, ושכוחה אפשר לו לכבוש במהרה קהל חשדן ולא אוהד במיוחד.
 

שתי סיבות הפכו את הנאום של טראמפ לסערה. האחת – הדברים שאמר. טראמפ לא היסס לתקוף את הנשיא ברק אובמה ישירות. הוא אולי הדבר הגרוע ביותר שקרה לישראל מעולם, אמר המועמד. ואז פנה אל הקהל "ואתם יודעים את זה, אתם יודעים את זה אולי טוב מכולם". הסיבה האחרת – תגובת הקהל. במקרה הזה, תרועות מקיר לקיר. לא של כולם כמובן. היו בקהל רבים שהם אוהדיו של הנשיא אובמה ומצביעיו, רבים הסבורים שהוא ידיד ישראל שניסה רק להיטיב איתה. אלה ישבו המומים כאשר אחרים קמו על רגליהם, מחאו כפיים והריעו. אלה ישבו קפואים כאשר אחרים נתנו דרור לתחושותיהם והגיבו אינסטינקטיבית לפרובוקציה המכוונת היטב של טראמפ לעברו של נשיא שאיפא"ק נאלצה לנהל נגדו קרבות רבים, בעיקר בנושא האיראני.
 

תחילה קפאו, אחר כך חלחלה תחושת העלבון. אם זה הלובי למען יחסי ארצות הברית־ישראל, אולי אין הוא מקומם. אם זה מה שאומר הקהל בכנס השנתי הגדול של איפא"ק, אולי הארגון אכן סטה הרחק לימין, ואינו יכול לעוד לשמש בית מאחד של כל היהודים אוהדי ישראל. ממילא ראשי הארגון, ובהם נשיאתו החדשה ליליאן פינקוס, הוצפו במחאות ובטענות והחליטו לחרוג מהשגרה ולבלום את המפולת מוקדם ככל האפשר.

 

בבוקרו האחרון של הכינוס, למחרת נאומו של טראמפ, נעמדה פינקוס על הבמה והגיבה לשתי הסיבות לסערה. תחילה גינתה את טראמפ, על שהעליב אישית את הנשיא. אחר כך נזפה בקהל – בפעילים של איפא"ק – שגרמו לצמרת הארגון "אכזבה עמוקה" כאשר הריעו לאמירות שאיתן "איננו מסכימים".

הרוחות לא נרגעו. טראמפ ונאומו ממשיכים לשמש נושא לדיון מרכזי עבור מנהיגים ובעלי דעה ביהדות אמריקה. בעצם השאלה עד כמה חריגותו הפוליטית של טראמפ מחייבת גם חריגה מהשגרה הפוליטית, שהיא ממילא תמיכה כמעט מקיר לקיר במפלגה היריבה.
 

בשבוע שעבר פרסם מכון "גאלופ" סקר שבדק את עמדות יהודי ארצות הברית כלפי המועמדים השונים בבחירות. ל־60% מהם עמדות חיוביות על המועמדים הדמוקרטים, ברני סנדרס והילרי קלינטון (61% ו־60% בהתאמה). ל־45% מהם דעה חיובית על ג'ון קייסיק, המועמד הרפובליקני הנחשב למתון וממורכז מקרב מועמדי מפלגת הימין. אך רוב גדול של היהודים – 72% - אומרים שיש להם דעה שלילית על מועמד הימין המובהק, טד קרוז, ועל המועמד שקשה להגדיר את עמדותיו כימין, אך הוא בוודאי גם אינו שמאל, טראמפ.
 

יש יותר יהודים עם דעה טובה על טראמפ (24%) מאשר על קרוז (20%), ובכל זאת, לא הייתה מחאה נגד קרוז ולא הייתה דרישה שלא להזמין אותו לאיפא"ק, ולא הייתה פליאה גדולה על כך שהקהל הריע לו כאשר נפנף לעברו בליטרת הבשר המקובלת: הוא יעביר את השגרירות לירושלים (גם טראמפ, אך לא קלינטון); הוא יתנגד ל־BDS (כך כל המועמדים); הוא ידרוש מהפלסטינים להפסיק את ההסתה (כל המועמדים); הוא יתמוך בישראל ולא ינהל איתה מריבות מול שאר העולם (כך כל המועמדים).
 

וכמובן, לא כל היהודים תומכים בעמדות האלה של קרוז (רק 24% מהם, לפי גאלופ, תומכים בהעברת השגרירות לירושלים). אך הם מוכנים להאזין, ולקבל את הטענה שאייפא"ק צריך לתת במה לאמירות כאלה.
 

טראמפ מייצג את כל מה שרוב יהודי אמריקה לא רק מתנגדים לו, אלא גם חוששים מפניו. כיום הוא מדבר נגד מוסלמים, מה ימנע ממנו מחר לדבר נגד יהודים? כיום הוא משתלח במי שמבקר אותו בקמפיין הפוליטי, מה ימנע ממנו להשתלח בקבוצות שיתנגדו לו כאשר יתווה מדיניות אם ייבחר לנשיא?
 

המצביעים של טראמפ באים משכבות חברתיות שהיהודים מנוכרים להן, פוליטית ותרבותית. הם באים מאזורים שאין בהם הרבה יהודים. הם מסתייגים מהתקינות הפוליטית, שהיהודים הם מחסידיה. הם מסתייגים מהאורבניות הליברלית המתוחכמת, שהיהודים הם ממיצגיה הבולטים. במילים אחרות: היהודים לא רק מתנגדים לטראמפ פוליטית – כפי שהתנגדו לג'ורג' בוש או למיט רומני - היהודים חוששים מפני טראמפ.
 

הם חוששים מקרוז ומבוחריו האוונגליסטים במידת מה, משום שאלה רוצים לנצר את אמריקה. הם חוששים מטראמפ עוד יותר, משום שהוא מועמד שלא ברור לגמרי מה הוא רוצה, אך ברור לגמרי שיש לו מעט עכבות בדרכו להשיג את מה שהוא רוצה. על כן קבלת הפנים שזכה לה באייפא"ק עוררה השתאות גדולה וגם כעס רב, והכאה על חטא קולקטיבית של מה־נהיה־מאיתנו. והקושי להתאושש ממנה מעיד על הקושי של הקהילה כולה להתרגל למציאות פוליטית חדשה, ולנסח מדיניות פחות או יותר מוסכמת של תגובה קהילתית למציאות הזאת.
 

וכמובן ישראל, שלא בטובתה, ניצבת במרכזו של הדיון הזה. וביתר דיוק: השאלה האם תמיכה בישראל מצדיקה ומכפרת על צעד קיצוני כמו מחיאות כפיים לטראמפ. והתשובה? היא תלויה כמובן בעמדתו הפוליטית של המשיב, ברמת הרגישות שלו לבוטות של טראמפ, ברמת המיוחדות שהוא מייחס למועמד הזה לעומת אחרים, בעוצמת התמיכה שלו בישראל וגם בעומק הבנתו של הפעילות והטקטיקה של איפא"ק - ארגון שמתכוון להמשיך ולעבוד גם עם ממשל בראשותו של טראמפ.