בעידן של מדיה מפותחת טכנולוגית המאפשרת למדיה החברתית לחצות גבולות ובו הדרישה לשקיפות מכל מוסד ממשלתי וציבורי היא תנאי בסיסי לקיומו, עולה שוב השאלה עד כמה יעיל השימוש בצווי איסור פרסום שיפוטיים. מניסיוני, צווים אלו הם בבחינת הכרח בל יגונה. השקט ואי הפרסום הוא נכס הכרחי לחקירה או בדיקה סמויה. השקט מאפשר איסוף ראיות בלי חשש לשיבוש. השקט הנחוץ חיוני ומאפשר לחוקרים לבדוק ולהעמיק ככל שאפשר את פרטי המידע שהגיע אליהם בלי לחוש שיש מי שמזנב בהם.
יש מקום להבחין בין צו איסור פרסום שניתן מתוך אינטרס ציבורי של שמירה על ביטחון המדינה, לצו איסור פרסום הניתן להגנה על אינטרס של בעלי הדין או צו הניתן לטובת צורכי החקירה.
את צו איסור הפרסום שניתן בעיניינו של השר אריה דרעי, לדוגמה, אפשר להגדיר כ”צו פרסום מורחב”, שכן הוא מכיל בחובו גם את האיסור לפרסם את הגשת הבקשה ו/או את מתן הצו המבוקש. צו זה ניתן לצורכי החקירה. בעידן המדיה החברתית שבו הפייסבוק תופס את מקומם של אמצעי התקשורת המרכזיים והופכים להיות “כיכר העיר”, יש מקום שצווי הפרסום יופנו לא רק כלפי אמצעי התקשורת המוכרים והגדולים אלא כי אם על המדיה החברתית כולה.
האם אפשר לאכוף הפרה של צווי איסור פרסום מסוג זה? יש קושי אמיתי בכך, אך האכיפה ישימה. הפתרון המרכזי המוצע במרבית המדינות לסוגיה זו הוא שימוש בחקיקה מכוח ביזיון בית משפט. כך, למשל, באנגליה צווי איסור פרסום חלים גם על פרסומים ברשת.
אחת הדוגמאות שרלוונטית כיום לקושי באכיפה בנושא הפרסום היא פרטי חקירה המאפשרים זיהוי מתלוננות או מתלוננים בעבירות תקיפה מינית. אף שקיים חוק האוסר את פרסום שמות המתלוננות לרבות כל פרט היכול לזהותן, אנו עדים לפרסום הפרטים לרבות שמותיהן, עיסוקן, ותמונתן באינטרנט.
לצערי, גופי האכיפה ממעטים להגיש כתבי אישום בעבירות של הפרת צווי איסור פרסום, ואין ספק כי יש לכך השלכה גם על הימנעותן של נשים רבות להגיש תלונות בגין עבירות של תקיפה מינית.
הכותבת כיהנה כראש יאח"ה וכיום היא מבעלי משרד עורכי הדין אגמי-כהן, סבג ושות'