לא חייבים לצפות בסדרה הדוקומנטרית "צל של אמת" על רצח תאיר ראדה, כדי להגיע לתובנה שמדובר בהפקה ילדותית משהו בנושא שהוא ברומו של עולם - רצח בכוונה תחילה. לשם כך מספיק היה להציץ השבוע בכתבת הפרומו לסדרה, עם הכותרת על "התפתחות דרמטית בחקירת זדורוב". עקב תגובתה המהירה והמנומקת היטב של הפרקליטות (סוף־סוף!), יוצרי הסדרה חסרי הניסיון בהוויה הפלילית נקלעו למצוקה תקשורתית. "התחקיר ארך שלוש וחצי שנים והמוצר הסופי שלנו שונה מאוד מזה שבחרו להציג ב־YNET", מסרו היוצרים בתמימות של מתחילים, והדגישו כי הפרק הראשון הוקדש בכלל לנקודת המבט של המשטרה והפרקליטות. תודה, אבל מפרק לפרק נחשפת המניפולציה של עורכי הסדרה ויוצריה: לעורר את הספק בהרשעת זדורוב.
לא סתם בחרו היוצרים לחשוף בפרומו את פרק הסיום, זה אשר מבוסס על עדות שמסר למשטרה בחור צעיר שש שנים לאחר הרצח, ובה טען כי החברה שלו לשעבר התוודתה בפניו על רצח תאיר ראדה בזמן אמת, כחלק מסדרת וידויים על היותה "ערפדית" צמאת דם ואברי גוף פנימיים. המשטרה, כמו המשטרה, עצרה את שני בני הזוג, לא כדי לחקור את האמת חלילה, אלא כדי להלך עליהם אימים ולשלול את האפשרות שהעדות החדשה תפיל להם את תיק זדורוב.
חקירת המשטרה חשפה מערכת יחסים בעייתית של זוגיות יצרית והפכפכה בת עשר שנים, שהסתיימה בטראומת מסרונים בוטים עם האשמות על אלימות, אונס ויצרים אפלים בגליל ובגולן. אבל כאשר החברה ה"ערפדית" הסתבכה בעבירת אלימות ואושפזה בבית חולים לבריאות הנפש, הסיפור של החבר על רצח תאיר ראדה נתפס שם כעובדה ב"שיחות בין משוגעות". אחת מהן הוציאה את ה"עובדה" מהמחלקה הסגורה בטלפון לחברתה הקרובה בחוץ, וזו היא המרואיינת אשר על בסיס עדות השמיעה שלה מנפנפים יוצרי הסדרה במציאת הספק הדרוש לזיכוי זדורוב - חיזוק ראייתי חיצוני לתיאוריית הרוצחת הערפדית. הבעיה? "המשוגעת" מהטלפון במחלקה הסגורה שמה קץ לחייה בשנת 2015, ואילו החברה שלה שמה קץ לחייה שלושה ימים לאחר הראיון הטלפוני ליוצרי הסדרה.
מילא הוט, שמקדשת תכנים דרמטיים של קולנוענים, הפעם בהשראת הסדרה "המדרגות"; מעורכי YNET, המיומנים כל כך בתחום הפלילי, אתה מצפה לקצת יותר אחריות בנושא שהציבור מתלבט בו עד עמקי נשמתו. גם אם מניפולציות טלוויזיוניות דרמטיות עוטפות את הסדרה באצטלה משפטית מקצועית, העדות המדוברת נשללה על הסף בבית משפט העליון. רק שהיוצרים לא נתנו לעובדות לקלקל להם את הסיפור. אולי כעת, עם תיקון הנחיה 2.5 של פרקליט המדינה, המאפשרת חקירה פלילית בתלונות שווא על עבירות מין ואלימות, יהיה נכון להעמיד לדין את גיבור הסדרה החדשה - החבר האובססיבי שהעליל על חברתו האומללה את ההאשמה ההזויה של רצח תאיר ראדה.
רכבת השקיפות יצאה לדרך
ביקורת מעט שונה סופגת היוצרת המוערכת אורנה בן דור על הסדרה "דיני נפשות". עוד סדרת משפט שהיה נכון לעשות, אבל התפספסה בגלל בחירת הנושאים (שוקי משעול, למשל) ובמיוחד בשל הטיפול בפרטים הקטנים, נשמת אפו של ההליך המשפטי התקין והספק הסביר. בן דור, שזועקת את כאב הערכים הנעלים הללו, זגזגה כאשר לא ביכתה את חסרונם במשפטיהם של עבריינים מפשוטי העם, אבל כן דרשה את קיומם לזכותם של פוליטיקאים רבי עוצמה מהסוג של חיים רמון ויעקב נאמן. חבל. ועדיין לזכותה נרשמו שתי נקודות זכות רבות משמעות.
האחת, שהיא עוררה מהומת אלוהים בדיוק כאשר נציבת הביקורת על מערכי התביעה (נבת"ם) הילה גרסטל, יצרה משבר אמון ציבורי חסר תקדים בפרקליטות - שם מתעקשים על טאבו הפעילות כשמורת טבע חסינה מביקורת. לשווא. רכבת השקיפות יצאה לדרך, ובן דור אהובת הקהל הייתה שם רק כדי לנפנף בבלונד המתריס שלה, והבלונד התורן הזה הוא מהסוג החכם אשר טובל בניסיון חיים עשיר ומקצועי, לא זה השטחי והטיפשי מעולם הסלבס והריאליטי.
נקודת הזכות השנייה היא במענה לתגובה הפרנואידית של הפרקליטות. בן דור צפתה את זעמם, ואולי גם כיוונה אליו. לשם כך היא הכינה מראש אמירה משכנעת, שדווקא חוסר השייכות המקצועי שלה לעולם המשפט הוא הנותן לגיטימציה לסטיית התקן של הסדרה בפרטים הקטנים, אבל גם מאפשר לה לשקף נכונה את נקודת המבט של ההדיוט מהציבור הרחב על מערכי התביעה אשר מעוררים יותר מדי מחלוקות בעידן הכאוטי הנוכחי.
הגלוריפיקציה של הפשע
ההקדמה הביקורתית נועדה לומר משהו אישי על הטלוויזיה והקולנוע בישראל, שם מתעלמים בבוז מטיפול מקצועי ואיכותני בתוכן מעולם הפשע, בנימוק ארכאי של הימנעות מגלוריפיקציה של עבריינים. חרף שגשוג הז'אנר במציאות, קברניטי הטלוויזיה מאלצים את הקהל להסתפק במבזקים של נרטיב המשטרה והפרקליטות, כפי שמשקפים אותו כתבי החדשות עמוסי העבודה.
כיצד נכון לספר את סיפורו של הפשע הישראלי? מלמטה, מבפנים. אבל קודם לכן גילוי נאות: שנים אני מנסה לקדם סדרה דוקומנטרית אותנטית על עלייתן ונפילתן של משפחות הפשע הראשונות, ונענה בסוג של הקשבה, אבל גם בסירוב מנומס. בינתיים הסלקטורים בקרנות הקולנוע ורוכשי התוכן בערוצי הטלוויזיה מתמוגגים מגיבורי סדרות הפשע של אמריקה - "סופרנוס", "הסמויה", "שובר שורות" - אבל סולדים מדמותו של הפושע הישראלי, וחוזרים כמו לסרטים מאזור הנוחות של צה"ל, השואה, הקיבוץ, הריאליטי, ההווי והלייף סטייל כמובן.
פליקס אבוטבול הגנגסטר והג'נטלמן, שהביא לנתניה את תרבות האקדח; זאב רוזנשטיין, הפושע האינטליגנטי מלב תל אביב; האחים גבריאלי, שגלגלו עשרות מיליונים בין שולחנות רולטה לכנסת ישראל; האחים אלפרון, שהצמיחו שרירים על סוסים בפרדסים של כביש גהה ובשוק של מלאבס; האחים אברג'ל, בוגרי הפרונקל החברתי הכואב של ישראל השנייה, מסניף שכונת בנית בעיר הכושלת לוד. כל הדמויות המחוספסות והנהדרות הללו לא שוות סדרת טלוויזיה אחת? דוקו קוטף פרסים? פיצ'ר מועמד?
בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי עשו משכמותם דמויות מופת עם מרלון ברנדו ב"הסנדק", ג'ק ניקולסון ב"הופה", אל פאצ'ינו ב"פני צלקת" ורוברט דה נירו ב"החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה הנערץ, זה אשר משורר עד היום את דור הפשע והסמים.
וצ'רלי ביטון, הנער ממוסררה שברח ממוסד לעבריינים צעירים כדי להקים את תנועת המחאה המיתולוגית, הפנתרים השחורים, והפך בעצמו למנהיג חברתי וחבר כנסת שמאלני - גם הוא לא היה שווה סרט קולנוע אחד עד כה? הנה לכם עוד סיבה לכך שמירי רגב מדברת מגרונם של יותר מדי יוצרים שקופים.
רשימות נוספות של אמיר זוהר ב־POSTA.CO.IL
[email protected]