1. אחד הדברים השנואים ביותר על רמטכ"לים הוא לקבל גיבוי, בעיקר מפוליטיקאים המבקשים לגזור לעצמם עוד נקודה אחת קטנה. יוצא דופן הוא נשיא המדינה. נדמה לי שהעובדה הזאת תקפה יותר אצל גדי איזנקוט, שעל פי הרושם נרמס השבוע ביחד עם שר הביטחון על ידי טוקבקיסטים, פוליטיקאים, ואזרחים שרוצים לראות כל מחבל עמוק בתוך הקבר בסופו של כל אירוע.
בכל הקשור לפעילות בשטחים, לרמטכ"ל יש ארבע משימות ב"משמרת שלו": להיאבק בטרור ולנצח; לשמור על צלמו ודמותו של צה"ל; לשמור את אמון הציבור בצבא ובמפקדים; ולתחזק את הלגיטימציה בעולם להפעלת הכוח בעת הצורך. אלו משימות מורכבות, בעיקר כשברקע ממשלת ימין צרה וחברה ישראלית מתלהמת שנואשה מכל פתרון מדיני ומסרבת להביא בחשבון את היום שאחרי.
איזנקוט עובר כעת זובור פוליטי וציבורי בעוצמות ובהיקפים שלא חוו קודמיו: לא דן חלוץ בהתנתקות, לא אהוד ברק בהסכם אוסלו ולא אמנון ליפקין־שחק ז"ל ביציאה מהערים הפלסטיניות. נעיצת החצים ברמטכ"ל היא אקט מטריד מאוד ומסוכן מאוד.
אי אפשר להתעלם בעניין זה מרעשי הרקע. איזנקוט מקצץ ברבנות הראשית, מוציא ממנה את ענף תודעה יהודית, עושה סדר בסוגיות גידול הזקנים ולא ממצמץ. "המסה הקריטית" שהקימה עליו ציבורים ופוליטיקאים הייתה ב"נאום המספריים", שבו יצא נגד הפירוש הפשטני של הפסוק "הקם להורגך השכם להורגו".
אירוע החייל היורה בחברון מאיים לגרור את צה"ל ואת החברה הישראלית למערבולות פוליטיות, פיקודיות ואתיות. האירוע ידרוש תהליך הפקת לקחים, מהטיפול באירוע בשטח, דרך גלגולו בסרט של בצלם והטיפול בו בתביעה הצבאית.
גם אם החייל סרח ועשה דין לעצמו ועבר עבירה פלילית, כנראה שההודעה כי הוא נחקר בחשד לביצוע רצח הייתה מוקדמת ומוגזמת, כמו אולי הובלתו באזיקים לבית המשפט. למרות זאת, איש לא חרץ את דינו כפי שטוענת משפחתו. חובתם של הרמטכ"ל ושר הביטחון הייתה להשמיע דברים נוקבים על הסף, מיד לאחר התחקיר הראשוני - גם כלפי צה"ל וגם כלפי אזרחי ישראל.
ועוד מילה אחת על שר הביטחון משה יעלון: דבריו החד־משמעיים השבוע מעל דוכן הכנסת מול חבריו לממשלה ולקואליציה, שבהם אמר כי לא ייתן יד להתבהמות של הצבא - הם דברים אמיצים. יעלון השמיע אותם בכנות ומתוך הלב והראש, אף על פי שהוא יודע שהוא יכול לשלם על כך מחיר פוליטי אישי. הוא מבין היטב את תפקידו ואת אחריותו בעת הזאת, ביחד עם הרמטכ"ל.
פרשת החייל היורה תעסיק את צה"ל ואת התקשורת עוד זמן רב ותגרור פעולות חינוך, שיחות מפקדים, תחקירי טלוויזיה, ראיונות וסיקור מהלכי המשפט, אם יהיו. דבר אחד ברור - אין חדש תחת השמש. כבר באינתיפאדה הראשונה, בזמן כהונת הרמטכ"ל דן שומרון, ערערו פוליטיקאים ואחרים על הוראות הפתיחה באש ועל "ההססנות של הרמטכ"ל". שומרון לא ויתר. הוא נקט יד קשה נגד כל פעילות חריגה ולא היסס להדיח ולהעמיד לדין מפקדים בכירים. הוא הפיץ בקרב המפקדים איגרת קשה בדבר הצורך לשמור על צלמו של הצבא והנחה את הפצ"ר, אמנון סטרשנוב, להוציא איגרת הנחיות פתיחה באש.
בנוסף, הוא חילק לכל מפקד את ספרו של אליסטר הורן, "מלחמה פראית לשלום", שעוסק בצרפתים באלג'יר, וחטף ביקורת פוליטית עזה, שלפיה הוא משדר למפקדים שהפתרון הוא פוליטי ולא צבאי. שומרון בסך הכל ביקש שלוחמיו יילחמו בטרור ויכריעו אותו, אבל שייצמדו לפקודות, ישמרו על צלם אנוש ויחשבו על "היום שאחרי". הוא גם הצליח וגם צדק.
כעת, שנים אחר כך, איזנקוט נחוש לעשות את מה שצריך ולא את מה שהעם רוצה. הוא לא מתבלבל ולא מתכוון לעגל פינות או למצוא חן. יש לו תפקיד, יש לו אתגרים ויש לו לוחמים ומשימות, אלו הנכסים האמיתיים שלו, והוא לא מתכוון שאף אחד אחר יפקד עליהם במקומו.
2. שמעתי השבוע בשמחה על הצעת החוק להגבלת משכי הזמן לחקירות משטרה וטיפול הפרקליטות, ושמחתי. אינני יודע אם הדבר ישים בכל חקירה ובכל תיק, וחלילה אם הלחץ יגרום לאי מיצוי החקירה או ישליך על עומק שיקול הדעת ובחינת הראיות בפרקליטות בבואה לעשות צדק. אולם כמי שעבר חוויה שכזאת (שברוך השם נגמרה בטוב), אני יכול להעיד שמשך הזמן ועינוי הדין על כלל היבטיו - חמור לעתים יותר מעונש שאדם יכול לקבל באם יעמוד למשפט. אם ניתן יהיה למצוא את שביל הזהב בעניין זה, יהיה זה חוק חשוב מאוד.
3. עם קביעותיו והחלטותיו של דוד בן־גוריון ז"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, אין נוהגים להתווכח ובטח לא בצה"ל. כך קיימים עד היום (גם אם בשינוי אדרת) גם הנח"ל וגם הגדנ"ע שהקים, כך מלמדים היום עברית חיילים עולים במחו"ה אלון, גם גלי צה"ל קיימת, הצבא עובר לנגב והוא עדיין "צבא העם". עד לפני מספר שנים היה זה חיים ישראלי ז"ל ששמר על "רוח בן־גוריון" ומצוותיו. חיים היה עוזר שר הביטחון של בן־גוריון, והמשיך בתפקידו עד לפני עשור.
ולמה אני כותב על ההקדמה הזאת? כדי לומר לכם שבהוראה אחת של בן־גוריון כן פגעו. סגן הרמטכ"ל קיבל את ההמלצה של ראש אכ"א וקצין החינוך הראשי, והוציא מצה"ל את האחריות לחידון התנ"ך לנוער יהודי מהתפוצות שמתקיים כאן מדי יום עצמאות. יש הרבה יופי בכך שהצבא מארגן ומעורב בחידון הזה, שחיילי חיל החינוך ואחרים נמצאים עם נוער יהודי במחנה האימונים לקראת החידון, מטיילים איתם בארץ ומשמשים להם מודל לחיקוי וגאווה.
לדעתי, צה"ל היה צריך להתגאות בחידון הזה ובמעורבותו בו וגם אם נעשתה טעות, יהיה זה מן הראוי לחשב מסלול מחדש ולתקן. לא עבור בן־גוריון - עבור צה"ל, מעורבותו בחברה הישראלית ודמותו בקרב יהדות התפוצות.
4. לפני שבועות מספר, כשסוגיית מינוי היועץ המשפטי לממשלה עמדה על סדר היום, סיפרתי לכם, הקוראים, על אופיו, יושרו ומקצועיותו של אביחי מנדלבליט. כתבתי שכמו שהרמטכ"ל והאלופים שעמם עבד לא קיבלו אצלו הנחות סלב, כך גם ראש הממשלה ושריה לא צפויים "ליהנות" ממנו.
רק זמן קצר חלף מאז המינוי וכבר אני יכול לומר בזהירות שאכן כך יהיה.
5. סרטיית רשות השידור היא נכס לאומי ואתר מורשת, והפקרתו היא פשע פלילי חמור. נצורים שם דברי ימי המדינה בתחומים פוליטיים, ביטחוניים, תרבותיים, ספורטיביים ועוד. נחשפתי לעניין הזה דווקא כמפקד גלי צה"ל. מצאתי בתחנה ביפו ארכיון עם 80 אלף שעות, אוצרות של ממש, הקלטות נדירות וייחודיות. למשל, "הר הבית בידנו" של מוטה גור שהקליט חייל גל"צ יוסי רונן, או שושנה דמארי עם תזמורת חיפה בפני חיילי שריון בסיני ועוד. שלא לדבר על "אוניברסיטה משודרת" ו"שעה היסטורית" עם פרופ' הרסגור.
השבוע ליווינו למנוחות את סא"ל (במיל') רפי חכים שניהל בהתנדבות במשך 20 שנה את סרטיית גלי צה"ל. רפי הגיע לגל"צ לאחר שהשתחרר משירות קבע בצה"ל ובחר לעבוד בהתנדבות. איש צנוע, חיוך מבויש, ציוני חם ואדם לבבי. הוא הכיר כל הקלטה וכל סרט.
ביחד איתו ועם עוד כמה "שותפי סוד", פניתי וביקשתי ממבקר המדינה שיכתוב לנו "דוח חריף" על מצב הסרטייה בגלי צה"ל. לאחר שהדוח פורסם, הלכתי לסגן הרמטכ"ל דאז משה קפלינסקי שהיה אחראי על יישומו. קיבלתי ממנו תקציב של 9 מיליון שקל להצלת הארכיון והעברתו למדיה דיגיטלית. המלאכה ארכה חמש שנים והושלמה. אני מקווה שיקרו כעת שני דברים: הראשון, שאת סרטיית גלי צה"ל החדשה והדיגיטלית יקראו על שמו של סא"ל (במיל') רפי חכים, והשני - שהממשלה תציל את ארכיון רשות השידור. שתלמד מצה"ל איך מתייחסים לנכס לאומי.
שבת שלום.