הסעודה האחרונה של דובצ'ק: אגדה תל אביבית שתיכנס לפנתיאון
על טיפוס כמו דובצ'ק לא שמעתם. כשתקראו את הטור, אתם תצטערו שגם לא הכרתם. קורות חייה של חובב נשים, מזון משובח וקוניאק צרפתי מושבע
נתן זהביבלי קמט אחד על פניו. הארוחה ב"ברבוניה" ביום הולדתו ה־95, עזרא בעל הבית בראש השולחן ומשמאלו דובצ'ק (צילום: נתן זהבי)
ספר ההזמנות של מסעדת–בר "ברבוניה" כתוב שביום חמישי, 14.4.16, חדר האירועים מוזמן על ידי בעל הבית עזרא מרמלשטיין לחגיגת יום הולדת 96 של דובצ'ק. בתקופה האחרונה מצבו של עזרא ברבוניה מחורבן למדי, הבן אדם עבר שלושה אירועי מוח, אחד קשה ושניים קלים וכבר כמה חודשים הוא ספון בביתו ומקלל את העולם ואת גופו החסון שבגד בו.
כדי שתבינו, עזרא גבה הקומה היה גבר חסון שניהל את בריכות הדגים של קיבוץ כפר גלעדי, היה אלוף הארץ בשחייה, גם אלוף הארץ בשתיית וויסקי. מהכסף שבזבז על סיגריות וחשיש היה יכול לקנות את חצי רחוב בן יהודה ובמשך השנים פרנס לא מעט נשים שעסקו במעשי צדקה לגברים מסטולים חובבי מצוות מעשים טובים ומצוות פרו ורבו.
למרות האירועים הרפואיים, הראש של עזרא ברבוניה נשאר אותו ראש, המון ידע, מתחרה עם אריק איינשטיין בכל הקשור לספורט - שמות שחקנים, תוצאות משחקים, שיאים עולמיים. הוא יכול לתת הרצאה בת שעתיים בכל ענפי הספורט ולא תתפסו אותו טועה באף נתון.
הבן אדם יושב במרומי הקומה ה–11 בבניין קומות ליד שפת הים, צופה בעין אחת בערוצי הספורט (העין השנייה שבקה חיים), מדי פעם מנסה לעשות קצת ספורט על הליכון או לרדת לשחות בבריכה שבמתחם בניין המגורים אבל לאט־לאט הוא הפסיק את הפעילות בשל החולשה ברגליו. למרות המצב נשבע עזרא שבתאריך 14.4 הוא מתייצב ב"ברבוניה" למסיבת יום ההולדת של דובצ'ק אפילו אם יצטרכו להביא אותו באמבולנס.
המטבח כבר קיבל הוראות מה להכין, השף רפי כהן ממסעדת "רפאל" הבטיח להכין סירים ממיטב מעדני המטבח שלו, אצל ספק המשקאות הוזמנו בקבוקי קוניאק צרפתי, בקיצור כל זקני השתיינים של תל אביב, נערות הברים של שנות ה־50, 60, 70 הוזמנו. לאיש לא היה ספק שזה עומד להיות אירוע השנה - דוד קוך, המכונה דובצ'ק, מתקרב בצעדים קטנים (הבן אדם קטן קומה) לגיל 100, וגם אם תבדקו את פניו בזכוכית מגדלת לא תמצאו קמט אחד.
זה המקום לספר שדובצ'ק כונה בימי הקמת המדינה “הקודח". יש שתי סיבות לכינוי: הראשונה, דובצ'ק היה אחראי על קידוחים בחברת מקורות, ורוב זמנו היה מבלה באתרי קידוח. הסיבה השנייה הייתה תשובתו לאנשים ששאלו אותו “לאן אתה הולך", כשהיה יוצא עם אחת מהנשים שעסקו ב"קונסומציה" על הברים של תל אביב הישנה, “אני הולך לקדוח", היה עונה לכל צחוקם הוולגרי של הנוכחים. אמירה שהיום הייתה נחשבת לגסה, וולגרית ושוביניסטית.
אם תהיתם מה פירוש המילה "קונסומציה", אז כנראה שלא הייתם יושבי ברים בתל אביב של פעם. תל אביב הקטנה, יחסית להיום, הייתה משופעת בברים ובמועדוני לילה שבהם ישבו על הבר או בתאים קטנים שהוסתרו בווילון כבד, נשים שהנעימו את זמנם של גברים בודדים שחיפשו חברה נשית והיו מוכנים לשלם על כך מחירים מופקעים על המשקאות של “נשות הקונסומציה". הנשים עבדו בשותפות עם בעלי הברים וקיבלו על כל דרינק שהוזמן אחוזים.
הקץ' בעניין היה שהגברים שילמו מחיר מופקע עבור ה"שמפניה" ששתו הבחורות, אבל השמפניה לא הייתה שמפניה אלא קצת יין לבן ומשקה תוסס שגרם למשקה שנמזג לכוסות מעוצבות להיראות כשמפניה צרפתית דום פריניון שעלותה גבוהה, בעוד שמה שהן שתו עלה לבעל הבית כמחיר גזוז פשוט בקיוסק. חלק גדול מהגברים שהכיר את תרגיל השמפניה העלים עין, כי בתמורה למחיר קיבל חברה, קיבל פוצי מוצי, קיבל קצת נישוקים, ובמקרים חריגים, כשנכנס הגבר עם הגברת לתא שמעבר לווילון הכבד, היה מקבל תוספת שהוגדרה כ"פינוק מיוחד" ועליה נגבה מחיר מיוחד.
דובצ'ק שהיה חובב נשים מושבע, חובב מזון משובח וקוניאק צרפתי הצהיר בכל פעם כשנשאל שהוא לא רוצה להתחתן כי בעבודה שלו בקידוחים הוא נמצא לפעמים שבועות ארוכים בשטח ולא חוזר לעיר. יום אחד אמר לי “אני לא נמצא בבית הרבה זמן, אם הייתי מתחתן, הגברת הייתה מתפתה לעשות דברים שהיו גורמים לי להיראות פראייר, ולא חסרים גברים שהיו מנצלים את היעדרותי לפתות את הגברת, אז טוב לי ככה עם הליידיז של הברים, אין מחויבות יש רק תענוג וכסף אף פעם לא היה חסר לי, כי תמיד הרווחתי טוב ועבדתי קשה".
בשנות ה־60, כשהתחלתי בגיל 16 להסתובב עם מצלמה בלילות, הייתי נכנס למועדוני לילה וכוניתי אז “הילד עם המצלמה", מועדונים כמו “אדרייה", “צברה", "פיפטי וואן", “פורטו ריקו", “קוקסטייל". השמות מן הסתם לא יאמרו הרבה למי שגילו פחות מ־60. מסיבובי הברים של אותם ימים הכרתי דמויות שמזכירות את גיבורי סיפוריו של הסופר האמריקאי הדגול דיימון ראניון, שבחודש שעבר יצא ספר סיפורים שלו בתרגום חדש (הוצ' ידיעות ספרים, מומלץ - נ"ז).
דובצ'ק. צילום: נתן זהבי
במועדונים הללו התקבצו סופרים, ציירים, עבריינים, קציני צבא, פוליטיקאים, אנשי עסקים. דמויות ססגוניות, שלפעמים בהשפעת האלכוהול, התהפכו והפכו להיות גסות רוח ואלימות, והברים נראו לפתע כמו זירות אגרוף. ניפוץ בקבוקים, קללות, איומים, בקיצור בלגן. כבר אז קלטתי במועדונים האלו את דובצ'ק שבלט בקומתו הנמוכה.
שפתו הייתה תרבותית, חיוך תמידי נסוך על פניו ולארג'יות בהזמנת משקאות, דבר שלעתים בשעת מצוקה כספית, שבה הייתי שרוי באופן כרוני, היה מתאים לי מאוד. כי לשבת ליד דובצ'ק זה אומר שיש לך שניים־שלושה דרינקים על הסבבה שלו וגם אפשרות לראות מקרוב איך הוא מפלרטט עם אחת מנשות הקונסומציה שדופקות דרינק אחרי דרינק, כי דובצ'ק לא שואל שאלות ומשלם, וכך גם ראיתי מטווח אפס את הקטע שבו הוא יוצא עם הגברת ונשאל לאן הוא הולך והוא בקריצת עין היה עונה שהוא הולך לקדוח.
ביום חמישי לפני שבועיים אני אוכל את הארוחה המסורתית של “פרלמנט יום חמישי" במסעדת "ברבוניה" הקטנה, ומדי פעם עובר מהמסעדה לבר הצמוד לעשן סיגריה שבין מנה למנה. דובצ'ק כהרגלו נמצא על הבר, שותה בירה קטנה וכוסית קוניאק צרפתי, מזמין את החבר'ה הצעירים היושבים סביבו לדרינק.
כהרגלו הוא מסורק ומגולח למשעי, לבוש בגדים מבהיקים בניקיונם ומגוהצים כמו פעם (הוא תמיד מתפאר שהוא מגהץ את הבגדים לבד). אני מביט עליו ומסתלבט: “דובצ'ק, יצא לך קמט קטן ליד העין השמאלית", דובצ'ק שולח יד לכיוון העין ועונה לי בכעס שאין שום קמט ושלא אבלבל את המוח. שבועיים לפני יום הולדתו ה־96 אין לבן אדם אפילו לא קמטון קטן, ומאחורי הגב אנחנו אומרים בקול רם שהפרצוף שלו חלק כמו טוסיק של תינוק והוא בהומור הפולני שלו אומר בתגובה “לא שמעתי, מכשיר השמיעה סגור".
בסביבות השעה 4 דובצ'ק הודיע שהוא זז. אֶרז “חשבונות" שישב לידו והרביץ איתו כמות נכבדה של דרינקים הציע שהוא ייצא איתו ויעצור לו מונית, דובצ'ק סירב. נפרדתי מדובצ'ק לשלום, ארז יצא אחריו לוודא שהוא תופס מונית. כעבור כמה דקות ארז חוזר לבר מתגלגל מצחוק, מה קרה, אני שואל אותו. ארז מזמין קוניאק ובירה ומספר לי שדובצ'ק יצא לרחוב בן יהודה ואפילו לא הרים יד לעצור מונית, הוא חצה את הכביש ונכנס למכון הליווי שנמצא בפינת ז'בוטינסקי. הרמנו כוסית ואיחלנו לדובצ'ק קידוח מוצלח.
עזרא ברבוניה אושפז באיכילוב לצורך צנתור ברגל. ביום שישי שעבר אני יושב איתו ועם מרי המטפלת שלו בחצר בית החולים, עזרא מעשן קנאביס רפואי להשכיח ולשכך את הכאבים שמהם הוא סובל. אני מעשן רגילות ומספר לעזרא על הקטע עם דובצ'ק, אנחנו צוחקים צחוק מטורף. הלוואי עלי, אומר עזרא ואני מאחל לו שאחרי הצנתור הוא יחזור למצב שיאפשר לו ללכת, לרקוד ולחצות את הכביש של ברבוניה למכון הסמוך.
אני מרשה לעצמי לומר את זה כי בת זוגו מזולה עזבה אותנו כמה דקות קודם לכן, אם היא תשמע שאני אומר דבר כזה היא תיתן לי כאפה ותפדח אותי לעיני היושבים בחצר. אנחנו מדברים בסבבה על הארוחה המתוכננת לכבוד דובצ'ק, ועזרא חוזר ומבטיח שלא חשוב מה יהיה מצבו הוא מגיע לאירוע.
מה ששנינו לא ידענו הוא שממש באותם רגעים דובצ'ק חש ברע, אחייניתו הביאה אותו למיון של איכילוב, מרחק כמה מטרים מהחצר שבה ישבנו, בעוד אנחנו מדברים על הארוחה הצפויה, דובצ'ק הקודח החזיר את נשמתו לבוראו ומת.
השמועה על המוות עברה מפה לאוזן. בבית הקברות בקריית שאול התקבצו עשרות ממוקירי זכרו של המנוח. נשים שעסקו בקונסומציה בשנות ה־60 הגיעו עם הנכדים. מיטל, שיר, מעיין - המלצריות והברמניות המקסימות של הבר "ברבוניה" - הגיעו במלוא הדרן להיפרד מהלקוח הכי אהוב בבר. אמנון “אלומיניום", זליג “החירש", מולר “פרחים", ארז “חשבונות", יוני “היורש", סוזי “החיפאית", מושיק “סיגר", גולי “הדייג" ועוד רבים ממוקירי זכרו שניצבו סביב הקבר הזילו דמעה.
האיש שהתפרנס מקידוחים נטמן באדמה. זליג “החירש" הביא מהבית כוסית קוניאק מכובדת עם רגל זכוכית והניח אותה על רגבי העפר בין עשרות זרי הפרחים. ביום חמישי הקרוב הם ישובו להיפגש כולם בחדר הישיבות לאירועים מיוחדים בחלק האחורי של "ברבוניה". בחדר תיתלה תמונתו של דובצ'ק לצד תמונותיהם של גדולי השתיינים שישבו בבר והלכו לעולמם. עזרא קורא לחדר הזה “יד רגל ושם".
במסיבת יום ההולדת של המנוח דוד קוך “דובצ'ק" יישפך הרבה קוניאק צרפתי, בעל השמחה לא יהיה, אבל החוגגים ירימו כוסית לכיוון תמונתו על הקיר ויברכו “לחיי המתים".
