בשנת 2004 הקימו לוחמים משוחררים את ארגון שוברים שתיקה. מטרתו היתה לספר לחברה הישראלית מה באמת קורה ביהודה ושומרון, וההצלחה היתה כבירה. התקשורת חיבקה, חברי הארגון הפכו לפאנליסטים קבועים ואפילו חברי הכנסת קיימו דיון מיוחד ואוהד, שאליו הוזמנו נציגי הארגון לספר על חוויותיהם הקשות.
אלא שאיפשהו בדרך, שוברים שתיקה איבד את הכיוון והפך לארגון שמטרתו השמצה, הוצאת דיבה והצגת לוחמי צה"ל כפושעי מלחמה.
בשבועות האחרונים, לציבור הישראלי פשוט נמאס. הפעם, גם אזרחי ישראל החליטו שהגיע הזמן לשבור שתיקה.
כשצפיתי בפעם הראשונה בסרטון של האירוע בחברון, ניסיתי להבין על מי אנחנו מדברים. האם מדובר באזרח חף מפשע, או במחבל צמא דם? מה קרה שם לפני שהחייל הגיע? לא קיבלנו תשובות.
במקום זה, בצמרת הצבאית מיהרו לגנות את החייל, להתנער ממנו ולגנות אותו. היו אף שהאשימו אותו ברצח. כל זאת בלי להמתין לנתיחת הגופה, בלי לשמוע את גרסת החייל. זה היה משפט שדה שבו החליטו תוך שעתיים שהחייל אשם.
זה כנראה היה הקש ששבר את גב הגמל. זהו, הציבור החליט שנמאס לו שמציגים את לוחמינו כרוצחים ושסרטון של הארגון הקיצוני בצלם קובע מדיניות. נמאס שהתקשורת מתמקדת במחבל המת, במקום לדבר על שני החיילים שנפצעו.
לציבור הישראלי נמאס, והוא החליט לשבור שתיקה. גם אני החלטתי לשבור שתיקה.
החלטתי לשבור את השתיקה סביב השיח המוסרי המעוות שמתנהל כאן כבר כמה שנים.
לפי המוסר הזה, חייל צה’’ל צריך לסכן את חייו עבור האויב. לפי המוסר הזה, מחבלים יוצאים בחיים מהפיגועים, נכלאים בבתי הכלא הישראליים בתנאים טובים, מקבלים טיפולים ומקבלים שחרור מוקדם בעסקה לשחרור האסירים.
כשביקשתי שתוענק חנינה לחייל היורה בחברון, לא שיערתי את עוצמת המתקפה התקשורתית שאספוג.
גם בתקשורת שלנו, היו כאלו שהחליטו שזה עניין של ימין ושמאל. לא שינה להם שרוב מוחלט של הציבור הביע תמיכה בחייל. לא הפריע להם שעדיין לא פורסמו שום מסקנות לגבי כתב האישום. כמובן שבסוף הורידו את סעיף הרצח, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
רבים, כמובן, רוצים להשכיח ולשכוח את פרשת קו 300. להם אני רוצה להזכיר ששם נתן ראש השב’’כ דאז, אברהם שלום, פקודה מפורשת לחסל את המחבלים הכפותים שנותרו בחיים. כל צמרת המדינה התגייסה כדי לחנון את האשמים, ובכך נפתר העניין. אני רוצה לשאול את כל התוקפים: מדוע לא הזכרתם את פרשת קו 300? ממתי ההיגיון הפנימי הבסיסי הפך למשהו שראוי לגינוי?
לצערי, המתקפה נגדי לא נשארה עניינית. אנשים מסוימים החליטו שזה נורא מצחיק להעלות את זכרו של בעלי ליאור ז״ל וללעוג לאובדן שלי. כי כשמדובר בסתיו שפיר, אסור לצחוק עליה, ומיד כולם מתגייסים לטובתה. לעומת זאת, כשמדובר בחברת כנסת מהימין, אין גבולות. אין קווים אדומים, וגם בעל שנשרף למוות הוא עילה ללעג ולקלס. לאנשים הללו אני רוצה להבהיר – אתם יכולים לצחוק, אתם יכולים לזלזל, זה לא יעזור לכם. העם כבר מזמן לא משתכנע. העם כבר מזמן לא קונה את עלילות הדם של שוברים שתיקה ובצלם.
החוש האנושי שלנו לא טועה. המוסר שלנו הוא מוסר יהודי, “הבא להורגך, השכם להורגו”.
הפרשה הזו היא קו פרשת המים של החברה הישראלית ביחס ללוחמיה. לא נסכים יותר שחיילינו ייוותרו ללא גיבוי בשטח. לא נסכים שיצלמו אותם על כל צעד ושעל ויחכו למעידות שלהם. אנחנו שלחנו אותם, ואנחנו ניתן להם גב, ואם הם יטעו נפתור את זה בינינו ואם יהיה צורך - אפילו נעניש.
עם זאת, כשטובי בנינו נמצאים בחזית ומגנים עלינו מפני הטרור הפלסטיני, המסר שאנחנו שולחים צריך להיות ברור: חיילים יקרים, אנחנו אתכם, אנחנו מחבקים אתכם. אתם שומרים עלינו – ואנחנו נשמור עליכם.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם הליכוד, יו״ר ועדת המשנה לכבאות והצלה וחברה בוועדות הפנים, הכספים והכלכלה