יכול להיות שוועדת השחרורים מתאימה עצמה לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה. היא בונה סיפור מתח בהמשכים. בתחילה ציפינו, כרגיל וכמקובל, להחלטה ביום ראשון שעבר. אחר כך ההפקה הודיעה, תוך שמירת מתח מובנה, שההחלטה תינתן אתמול. ואתמול החליטה ההפקה על פרק נוסף, ואני מקווה שזה אכן פרק הסיום, והודיעה שההחלטה תינתן ביום רביעי הקרוב. עד אז הנשיא לשעבר משה קצב ימשיך להיות תלוי על החבל ולהתנדנד בין הייאוש לתקווה.
ההתמהמהות, מן הסתם, מעידה על סוג של התלבטות, אף שלי הדברים נראים די ברורים. בנטרול קולות כיכר העיר, בעיקר קולות הפמיניסטיות, ועל פי הכללים הברורים, על הוועדה מוטלת חובה לאשר את שחרורו המוקדם של קצב. הוא הולם את כל הקריטריונים הקבועים בחוק. החלטה אחרת, אם תתקבל, תסתור את מבחן בוזגלו.
בתקשורת נמסר שמחכים לתוכנית שיקום של הרשות לשיקום האסיר. נו באמת! בגילו המאוחר ולאור ניסיונו הקשה, האם משה קצב באמת זקוק לשיקום? זה אולי נשמע טוב, אך זה חסר טעם בתכלית.
עיקר הכעס הציבורי, שיש לו כנראה השפעה על הוועדה, נעוץ בסירובו של קצב להודות במעשים שהורשע בהם ולהביע חרטה. אך מה לעשות, זו זכותו המלאה להאמין בזכאותו. החוק אינו דורש הודאה וחרטה.
העובדה שהורשע אינה בהכרח מעידה שאכן עשה את המעשים שבהם הורשע. זה רק מעיד שכך המצב על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט ועל דעתם של השופטים. בתי הכלא בארץ ובעולם מלאים באנשים שחפותם הוכחה זמן רב לאחר הרשעתם בבתי המשפט.
מספיק זה מספיק, ויש לקוות שהוועדה תחדל מתוכנית הריאליטי ותשחרר את קצב ביום רביעי.