אני לא דוברת או מבינה יידיש. ולמען האמת חוץ מה"מיין שיינע קופ" שסבתי ז"ל הייתה אומרת, פלוס כמה קללות שלמדתי בקורס יידיש בשביל תפקיד בתיאטרון, אני לא ממש בקיאה ברזי השפה המשעשעת הזו. מה שמצחיק ביידיש, הוא שכל מילה טומנת בחובה סאב־טקסט נסתר המרמז על משמעות עמוקה יותר. רק דוברי יידיש מסוגלים להבין לעומק את משמעותן הבשרנית של מילים, ולצורך העניין האקטואלי את המילה: 'יאכנע', שעלתה לכותרות בשבוע שעבר.
אל דאגה, אני לא חופרת בסיפור היאכנע שוב. אם כי תהיתי בעקבות תחייתה המחודשת של המילה, מה אומרת האבולוציה של כינויים נשיים לאורך השנים. או בקיצור תולדות הזמן: כיצד הפכו להן היענטע והבובל'ה למאמי לאומית?
חקר הלשון העברית הוא פטיש שאני חוטאת בו, אולי מכיוון שכשמנתחים ז'רגון של תקופה, אפשר ללמוד דברים רבים על הלך הרוח. בימים אלה אני נתקלת ביותר אנשים שאיני מכירה שנוהגים לפנות אלי בכינוי המצמית: “יקירה" או באסכולת המחמירים “יקרה".
כל הסיפור הזה החל בכלל ב"יקירתי" הנסבל, ועבר ל"יקירה" שמרגיש לי כמו דקירה. בואו נאמר שככלל, אני מעדיפה שאנשים יכנו אותי על בסיס יומי יותר כ"מיידלה" מאשר כ“יקירה". אתם מבינים, אנשי ה"מיידלה" הם אנשים שאומרים את האמת בפרצוף. גם אם היא לא נעימה, מקטינה ומחוספסת. מאנשי ה"מיידלה" אני לא חוששת. אני מרגישה חזקה מספיק להעמיד אותם במקום, לעתים אני אף עשויה לוותר להם, ולהתרפק על היותי “מיידלה" חמודה. כזאת שמעבירים לה ליטוף סבאי על הראש והיא לא מרגישה מושפלת מכך. עם אנשי ה"יקירה" אני לא מסתדרת. אני מפחדת מהם.
אנשי ה"יקירה" הם בעיני תוצר של הפיכת אומת הצברים החמימה לאומת הפוליטיקלי קורקט. “יקירה" בעיני היא מילה משתיקה, מרככת באופן מודרני ומיופייף את הפרץ הרגשי שבכינויי הגנאי הבוטים יותר, אלה שאנחנו נוטות להיעלב מהן במקום לצחוק. כן, מותר לצחוק. אולי כי אם יש משהו דוחה יותר מאמירות בוטות וחסרות טעם, זה צחצוח פה עתיר בפוליטיקלי קורקט של המתייפייפים. זה מה שמרגיז אותי באמת.
כולם מדברים כל הזמן על חופש הביטוי כערך עליון, ועל כך שבדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה אפשר תמיד להביע דעה גם אם היא לא עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס. וזה כיף לחיות בעידן פתוח שכזה, ונפלא לנפנף בדגל המחשבה החופשית, כי כך ברא אותנו הטבע ובלה בלה. אבל איפשהו קרה משהו לצברים פה שהחלו לאחרונה ללכת על ביצים, רצוי כאלה שהגיעו מתרנגולות חופש, כי זה הטרנד היום.
תשמעו סיפור. פנינה מיכאלי המחנכת שלי בכיתה ג' החליטה לתת עונש קולקטיבי לכיתה על הפרעות בשיעור. אני, שהייתי חולה באותו יום מדובר, חשבתי שזה לא הוגן שאיענש יחד על דבר שלא עשיתי. החלטתי למרוד. פנינה ביקשה ממני לכתוב חיבור עם טיעונים ולקרוא מול הכיתה. היא התרשמה מאוד מטיעוני הצודקים, וביטלה לי את העונש לא לפני שהזהירה אותי מהמחיר החברתי שאני עלולה לשלם.
בגיל 9 לא ממש היה אכפת לי ממחירים חברתיים כמו מצדק. זה היה המרד האחרון שלי, אולי מכיוון שהתגובה של הכיתה הייתה חריפה במיוחד.
אז פעם, בגיל 9 כאמור, חשבתי שזה לגיטימי לעמוד על שלי, זה מה שלימדו אותי בבית. אם משהו מציק לך ואם יש לך משהו לומר, פשוט תאמרי. גם אם הוא לא תואם את דעתם של מבוגרים, מורים, חכמי הדור או של אותם אנשים שחושבים שהדעה הנאורה שבה הם אוחזים היא האורים והתומים של העולם. אלא שהחרם הכיתתי שעשו עלי בעקבות אותה התנגדות לעונש, גרם לי להיות ילדה שקטה שלא פוצה פה, שאחר כך גדלה להיות נערה שחושבת שכדי להסתדר בחיים היא צריכה ללכת על ביצים ולהיות ממש אבל ממש נחמדה. איזו טעות. כמה שנים של הדחקה ותסכול. איזה מזל שבסופו של דבר מה שהציל אותי בחיים היה העובדה שהפכתי להיות עיתונאית.
אני כותבת את הדברים הללו בשם שחרור האישה. אולי כי הדעות הלא קונצנזואליות שאני לעתים אוחזת בהן בעניינים מגדריים, מצליחות להקים עלי מדי פעם כל מיני נשים שחושבות שאם אני לא מסכימה עם סוגיות שבהן "מצפים" ממני להסכים, אני עושה נזק לאומה מגדרית שלמה. פעם זה היה מעצבן אותי מאוד, אחר כך זה שעשע, היום זה בעיקר מעציב לחשוב שהמאבקים שלנו ברובם נשענים על נהירה עדרית ולא תמיד על עקרונות. רק ללכת כי כולם הולכים ולא ממש משנה לאיזה כיוון.
אנחנו שוכחות דבר אחד חשוב, הפמיניזם שלנו הוא אולי חשוב מכל. אך בעיני, כדי שנצליח באמת לכבוש את העולם, אנחנו צריכות ללמוד את הלקח מ"העם היהודי", שלא הצליח עד עצם היום הזה להשתחרר מקונספט הקורבנות שלו, ונותר קורבן.