בצה"ל לא ממש ידעו להסביר לשרי הקבינט שביקרו השבוע באוגדת יו"ש מה גרם לירידה הדרמטית במספר הפיגועים בשבועיים האחרונים. הוצגו להם האלגוריתמים החדשים שפיתח המודיעין ושנועדו לזהות מי מבין אלפי הפלסטינים שמעלים פוסט ברשת על רצונם להיות שהידים עשויים לנסות לממש את השאיפה. מדי יום ולילה פוקדים צה"ל והשב"כ את בתיהם של כמה עשרות כאלה ועושים להם ולמשפחה שיחת הבהרה. אבל גם בצבא מודים שזה רק הסבר חלקי לירידה המשמעותית בתופעת הפיגועים.



האמת היא שלאף אחד אין הסבר שלם לירידה הנוכחית. הרי לא קרה שום דבר בשטח וגם האווירה לא השתנתה. אבל כולם, ובראש ובראשונה אנשי המודיעין, נזהרים מלדבר על דעיכה של התופעה. כרגע מתייחסים לזה כאל ירידה רגעית שעשויה להתהפך ביום אחד.
 
ראיתי כבר מי שטענו ברצינות שהחייל שירה במחבל השרוע בחברון - הוא שעצר את הפיגועים. דבר אחד הוא בוודאות עצר - את החייל הבא שעשוי היה להחליט על דעת עצמו לחסל מחבל מנוטרל. הטיפול ההחלטי והתקיף של הצבא בחייל היורה, בגיבוי שר הביטחון, קבע באחת את הנורמה בצה"ל והעביר אותה במהירות עד לאחרון החיילים.
 

טוב עשה בית הדין הצבאי שאיזן את דרישות הפרקליטות הצבאית ושלח את החייל למעצר פתוח. הוא ייענש, אבל אין שום סיבה לנקוט כלפיו נקמנות אישית. שופט בית הדין הצבאי כבר אותת השבוע לפרקליטות שמוטב שתפחית את סעיף האישום - כך שסביר שהמקרה הזה ייגמר בעסקת טיעון ולא יגיע לדיון. מה שחשוב היה הוא להעביר מסר פיקודי ברור על מה מותר ומה אסור - וזה כבר הושג.
 
האירוע בחברון ולחיצת היד החמה שקיבל החייל היורה מברוך מרזל מיד לאחר התקרית הציפו שוב את שאלת הקשר וההשפעה של המתנחלים על כוחות צה"ל ששומרים עליהם. איזנקוט מקפיד לומר שוב ושוב למפקדים כי הם הריבון בשטח ועליהם מוטלת החובה לאכוף חוק וסדר, אבל האמירות שלו נשארות באוויר. כוחות צה"ל המשרתים בשטחים אינם מסוגלים, ברוב המקרים, לאכוף חוק על הישראלים המתגוררים שם.
 
הצבתם של חיילי חובה במשימות שיטור מול הפלסטינים היא בעייתית מספיק. קשה לצפות מחיילים בני 20 שיהיו מסוגלים גם לאכוף חוק על מי שהם אמורים לשמור עליהם. הריבון האמיתי בשטח הוא המתנחלים, ואת זה איזנקוט לא יוכל לשנות.

הוא גם יתקשה להיפטר מתווית הסמולן שדבקה בו באירוע הזה בקרב חוגי הימין. בשיח המסוחרר של מדינת ישראל היום - מי שדבק בשלטון החוק נחשב שמאלני. האיום על הדמוקרטיה הישראלית בא היום מבפנים, מתוך השלטון.
 
לא, בית המשפט העליון אינו מעל לכל ביקורת, והפסיקות שלו אינן דברי אלוהים חיים. גם ההתבכיינות שעלתה מכנס הפרקליטים נגד התקשורת שמעיזה לבקר את המוסדות המשפטיים אינה במקומה. אפשר וראוי לבקר את תוכן הפסיקות של בית משפט, אבל אסור לערער על סמכותו לפסוק.

טלטלה אמריקאית

היחלשות הדמוקרטיה היא לא תופעה ייחודית לישראל. 90 שנה אחרי שקרסו הדמוקרטיות האירופיות למול הפאשיזם, שוב ניצבות רבות מהדמוקרטיותהמערביות בפני משבר. השיטה הדמוקרטית שעבדה, פחות או יותר, במשך יותר ממאה שנה - מתחילה לאבד את עצמה לדעת.
יותר מדי קבוצות, ארגונים ואנשים פיצחו את השיטה ומצאו את הדרך לנצל את הפרצות שלה כדי להעביר החלטות ורעיונות לא דמוקרטיים. בין שאלה מוסלמים באירופה שקוראים להרס המשטר בארצם ולהחלת חוק שריעה, ובין שאלה חברי כנסת ישראל שמזדהים עם חיזבאללה, ואפילו ראשי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב שמנסים עכשיו למצוא דרך לא־דמוקרטית לבלום מועמד חיצוני שעשוי לכבוש את המפלגה בדרך הכי דמוקרטית שיש. 
 
התהליך שעובר על ארה"ב הוא המרתק ביותר. כבר 20 שנה אמריקה לא הייתה פוליטית כל כך. הפעם האחרונה שבה כל שיחת חולין בארוחת ערב, במסיבת קוקטייל, או בנסיעה במונית, עסקה בפוליטיקה, הייתה בימי פרשת מוניקה לווינסקי. מאז לא פגשתי אמריקה כל כך מעוררת פוליטית, שכולה מרותקת למערכת הבחירות, שלרוב נותרת מנומנמת עד לישורת האחרונה.
 
דונלד טראמפ מצליח לטלטל את אמריקה ופונה לציבור הולך וגדל שמאס בכל מה שמייצגת הפוליטיקה המסורתית. כמוהו, גם ברני סנדרס עושה בדיוק אותו דבר, רק מהאגף השמאלי. אנחנו מתעסקים הרבה בעמדות מדיניות החוץ של המועמדים, אבל מתחת לכל הפוליטיקה האמריקאית יש בעיקר שאלה בוערת אחת: איך עוצרים את פשיטת הרגל הכלכלית של האימפריה?
 
עם חוב לאומי שיגיע בקרוב ל־20 טריליון דולר, יותר מהתוצר האמריקאי, כשרבע ממנו מוחזק בידי הסינים - הכלכלה החזקה בעולם עשויה להגיע לפשיטת רגל או להיות תלויה לחלוטין ברצון הטוב של הענק הסיני. כבר ראינו בשנים האחרונות איך מדינות פושטות רגל ואחר כך יד, והרחקת הסכנה הזאת תהיה המשימה מספר אחת של כל נשיא.
 
גם הנשיא היוצא אובמה ניסה להתמודד עם החוב התופח, אבל הוא עשה את זה רק בדרך של צמצום הוצאות. טראמפ, שכבר למד דבר או שניים על "טרן אראונד" של חברה, יודע שצמצום הוצאות בלבד רק עושה את הדעיכה ממושכת יותר. כדי לצאת מהתהום צריך גם לאתר הזדמנויות שיגדילו את ההכנסות.
בראיון הטלפוני שהעניק ל"ניו יורק טיימס" שטח טראמפ את עקרונות מדיניות החוץ שלו, שאינם נטולי סתירות. הוא איים להפסיק להגן על בנות בריתה של ארה"ב באירופה, במזרח הרחוק והקרוב, אלא אם כן ישלמו המדינות עבור שירותי הביטחון שארה"ב מעניקה להם. רבים לעגו לדבריו, אבל יש בהם לא מעט היגיון, בהתחשב במצבה של המעצמה האמריקאית.
 
אני מקווה שבירושלים, שרוצה עכשיו הגדלה משמעותית בסיוע האמריקאי, הקשיבו לדברים האלה. זה הזמן להתגבר על הדחייה, לחבק את הנשיא אובמה, ולהוציא ממנו התחייבות להסכם סיוע לעשר השנים הבאות. אחרי נובמבר - זה עשוי להיות קשה הרבה יותר.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10. 

[email protected]