חומות ללא תקווה: קצב אינו בדיוק מורגן פרימן אבל הוא חווה מפח נפש

אחד מרגעיו הקשים של כל אסיר, ובפרט של אסיר שזהו מאסרו הראשון, הוא ההתייצבות בפני ועדת השחרורים. חודשים ארוכים הוא משתעשע ברעיון שהנה, אוטוטו הוא יוצא לחופשי. הוא קובע תוכניות עם בני משפחה, מבטיח נסים ונפלאות לחברים שיישארו מאחור, סופר את הימים ומתכנס אל תוך עצמו בלילות, עד ליום שבו יעמוד בפני הוועדה וישכנע את חבריה חמורי הסבר מדוע נכון לקצר את מאסרו.
 

בסרט האסירים הפנומנלי "חומות של תקווה", המפגשים עם חברי הוועדה האמריקאים, שהם קשוחים ושמרנים הרבה יותר מעמיתיהם הישראלים, הם נקודות מפנה בתסריט המושלם. דרך המפגשים הללו ממחישים היוצרים את התקווה של האסיר רד (מורגן פרימן), כאשר מאחורי החומות ממתינים לו שלל רב וחיים שקטים במקסיקו לחופי האוקיינוס; ומנגד - את הייאוש לנוכח האפשרות למות בכלא שושנק ואת האדישות וההשלמה עם ההזדקנות.
 

הנשיא לשעבר משה קצב אינו השחקן המעוטר מורגן פרימן, ומעשיהו הוא ממש לא כלא שושנק הידוע לשמצה. אולם בשני התסריטים ניתנה לחברי ועדת השחרור הזכות להוביל מפח נפש מהסוג שאליו נקלע השבוע הנשיא השמיני של מדינת ישראל.
 

אנשי מקצוע גיחכו למשמע הסכמתה המאוחרת של הרשות לשיקום האסיר (רש"א) להכין לקצב תוכנית שיקום אם ישתחרר, והוא לא. אבל איזו תוכנית אופרטיבית היו יכולים להכין ברשות לאסיר מסוגו ובגילו?

 

הרשות לשיקום האסיר היא החמצה כואבת של עבודת קודש הנדרשת בתחום אשר מעניק תקווה לאחת הפינות האפלות בחיינו החברתיים. עשרות שנים עוסקים שם בליווי נרפה של מעט מדי אסירים, במקום להתוות מדיניות משמעותית ולפתח מודלים מנצחים לנחלת כלל העוסקים בשיקום.
 

כל אסיר זכאי לתוכנית שיקום מובנית, ושחרור מוקדם על תנאי הוא הזדמנות מצוינת להשגת המטרה. אלא שכדי לנהל דיאלוג אסטרטגי אמיתי, חייבים להוריד את רמת השיפוטיות, ולא כך נוהגים ברש"א, להפך.
 

כפי שנחשף לציבור הרחב בתיק האסיר קצב, הרשות מתעסקת בסוגיות פרטניות כאחרון העובדים הסוציאליים: האם הוא מודע לחומרת העבירות? האם הוא הגיע לתובנות חיוביות שיאפשרו להתייצב בפני ועדת השחרורים ובכלל?
 

רש"א דלת התקציבים חוסה בצלו של משרד הרווחה, שהוא עצמו נדחק לפינה בעידן הקפיטליזם החזירי. הרשות המסכנה אולי לוחמת להישרדותה הכלכלית, אבל זה אינו מונע ממנה להחזיק קומת משרדים יקרה ברחוב כנפי נשרים בירושלים ועוד קומפלקס צנוע יותר ביפו, ולבטח אינו מצדיק מינויים של מנהלים כפרסי ניחומים לפעילים פוליטיים מאוכזבים. התלות התקציבית והפוליטית מונעת את עצמאותה של הרשות ואת יכולתה ליצור לובי ציבורי אשר יקדם מטרות באמצעות לחץ וביקורת על משרדי הממשלה הרלוונטיים, כיאה לפעולתה של רשות עצמאית.
 

ברש"א בכלל חוששים מהרחבת סל שירותי השיקום שלהם, פן יחרגו מתקציבם הדל, אשר לאיש מהלוחמים הדגולים בפשיעה - בממשלה, בגופי האכיפה ובתקשורת - אין כוונה לפעול להרחבתו. לאלה מוטב כנראה לגלגל עיניים בזמן שהפשיעה גואה ואסירים נמקים בבתי הסוהר. בסבב הקיצוצים אשתקד החליטו ברש"א לסגור את כל ההוסטלים לאסירים משוחררים, שבהנהגתם הפכו למוקדי חזרה לפשע במקום למרכזי למידה איכותיים שבהם נרכשים כישורי חיים עדכניים, השכלה ומקצוע תכליתיים.
 

"הרשות לשיקום האסיר חייבת לאמץ ובהקדם את המודל המצליח של הרשות למלחמה בסמים", אומרת מיכל לובלסקי, עובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר לשעבר וכיום בעלים של מכון פרטי לשיקום אסירים ולטיפול בעבריינות ובהתמכרויות. "את הטיפול הפסיכו־סוציאלי צריך להטיל על גופי הרווחה הממשלתיים ועל מטפלים פרטיים מורשים".
 

על הרקע הזה התפתח לאחרונה דיון מקצועי בשאלה אם להעביר את הרשות לאחריות שירות בתי הסוהר, מה שאנשי מקצוע שוללים על הסף בטענה שחרף נגישות שב"ס לאסירים הוא אינו מיועד לתחום, מה גם שהוא משוחד ביטחונית ומודיעינית על ידי המשטרה והפרקליטות.
 

אם הנושא באמת בוער בעצמותיו של מישהו, רש"א עצמה חייבת לעבור תהליך שיקום של כמה שנים באחריות משרד ראש הממשלה, לפי המודל המוצלח של הרשות למלחמה בסמים, שם פיתחו את הקהילות הטיפוליות, שהוכיחו כי אפשר להיגמל מסמים קשים, ואז העבירו אותן לניהול שוטף באחריות משרד הרווחה ומוסדות פרטיים מורשים.
 

"רק ממקום עצמאי עם כוח מקצועי ואקדמי טהור, בגיבוי ראש הממשלה, תוכל רש"א החדשה לאלץ את המדינה להגדיר בחקיקה העדפה של תהליכי שיקום", אומרת לובלסקי. "תהליך שיקום הוא נורא קשה ומכשיל. אפשר להגדיר בחוק עבריינות כנכות חברתית, שבחסותה תהיה העדפה להעסקת עבריינים משוקמים, כפי שזה מוגדר בחוק להעסקת נכים. אולי אז לאסיר מכחישן כמו קצב ולאסיר המתנצל מן השפה אל החוץ יהיה אפשר לתת את השליש, משמע 'לשחק' עם האסיר בתהליך הגיוס לטיפול. אבל אם הוא ימשיך 'לשחק' גם בתהליך הטיפול עצמו, הוא יושלך חזרה לכלא".

 

אילן בן שטרית, שנידון השבוע ל־26 שנות מאסר יחד עם 12 חברים מארגון הפשע של אילת, כבר לא ישתתף במשחק השיקום שמציעה לובלסקי. הם ושכמותם לא יעזבו את ארגוני הפשע לטובת אופק שיקומי, אלא אם כן יבעטו אותם החוצה עקב אינטריגות פנימיות או טעות פטאלית במשטרה.
 

"לא צריך להשקיע בכולם", אומרת לובלסקי, "אבל יש אוכלוסייה גדולה של אסירי פעם ראשונה אשר משובצים עם כל השאר ונכנסים לכלא לדרך ללא מוצא. מדוע לא לפתוח אגפים שיקומיים למאסר ראשון? העולם השתנה בכל הרמות הערכיות, ואנשים נורמטיבים רבים מאוד מגיעים לבתי הסוהר. אבל שיטות הטיפול הממסדיות באסירים לא מתאימות את עצמן. למשל, במקום לבנות תוכנית טיפול ייחודית לאסירים משתמשי גראס, משבצים אותם בקבוצות טיפוליות עם נרקומנים של הרואין, וכאשר הם נושרים הם מוגדרים בוועדות השחרורים כסרבני טיפול, והסוף ידוע.
 

"בעבר רוב האסירים, כולל בכירי העבריינים, היו נרקומנים. אז הקימו את הרשות למלחמה בסמים, שהכניסה את הטיפול לכלא. אחרי זה הגיע גל עבירות האלימות הקשות בתוך המשפחה, ועקב הלחץ הציבורי השקיעו המון ולמדו את הנושא. עכשיו מתחילים לראות התקדמות טיפולית גדולה במגיפת עברייני המין".
 

לפי הספרות המקצועית, אצל אלה הסובלים מסטיות אין יכולת שינוי, כי לא מדובר ברציונל אלא בדחפים שאפשר רק לנטר בפיקוח או בסירוס. משה קצב לא נמצא במקום הזה, הוא אינו מוגדר כסוטה מין ויש עבורו חלופות טיפוליות טובות, עם ובלי ההודאה והחרטה שלו, אלא שאיש לא רוצה לומר את זה.