חלפה כשנה מאז הבחירות, ודווקא תחת ממשלה ימנית־דתית, הראשונה מסוגה, מתרחשים אירועים המסמנים את תחילתו של תהליך הפרדת הדת מהמדינה, וקיצוץ סמכויותיה וההגמוניה של הרבנות הראשית. אולי מה שהחל בימי דוד בן־גוריון והמשיך בזמן יורשיו השונים, יסתיים בימי ממשלת נתניהו הנסמכת על החרדים.
בסוף השבוע שעבר קיבל בג"ץ פסק דין תקדימי בעל חשיבות אדירה, כשקבע כי גיורים שנעשו במסגרות אורתודוקסיות פרטיות ולא במערך הגיור הממלכתי הנשלט על ידי הרבנות הראשית - יוכרו על ידי משרד הפנים לצורכי חוק השבות.
שאלת הגיור מפצלת את מדינת ישראל ואת העם היהודי מאז ערש קיומה. לכאורה הרבנות קיבלה ריבונות רק בענייני נישואים וגירושים, והחוק קבע שהם יידונו על פי הדין היהודי. אך דרך נתיב זה חדרה הרבנות הראשית לתחומים אחרים, שמשיקים לנישואים וגירושים. אחד מהם - אולי החשוב בהם - הוא נושא הגיור.
בדרך לא דרך ובלי ששמנו לב השתלטו הרבנות והממסד הרבני על מערך הגיור, הפכו אותו לממלכתי ולא הותירו מטר חופשי אחד לאחרים. הממסד הפוליטי לדורותיו נכנע למציאות שכפתה עליו הרבנות, זאת מתוך שיקולים פוליטיים צרים, בשל הצורך בתמיכת הסיעות החרדיות וחוסר רצון בולט להתעמת איתם.
גם בתי המשפט, ובעיקר בג"ץ, לא ששו לטפל בסוגיות שנערמו על שולחנם בשאלות הגיור. התוצאה היא שעד כה, לצורכי החוק במדינה ובעיקר לצורך חוק השבות וחוקי הנישואים והגירושים, רק גיור שנעשה באמצעות מערך הגיור הרבני הממלכתי הוכר על ידי הרשויות. גיורים פרטיים אחרים (של קונסרבטיבים ורפורמים ואפילו של הציונות הדתית והאורתודוקסים) הודרו ולא הוכרו בארץ, לא לצורכי חוק השבות ולא בהקשר של נישואים וגירושים.
את המצב שינו שלושה תיירים שהתאהבו בארץ בזמן ביקורם בה והחליטו להמיר את דתם ולהצטרף לעם היהודי. הם עברו הליכי גיור כדת וכדין בבתי דין פרטיים של העדה החרדית, שהם בדרך כלל קפדניים ותובעניים יותר מבתי הדין הממלכתיים. אולם כשהם סיימו את ההליכים וביקשו לקבל אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות, סירבו השלטונות הרלוונטיים להכיר בהם ככאלה, ומשרד הפנים אף חייב את המתגיירים לעזוב את ישראל עם פקיעת אשרת השהייה שלהם.
בנסיבות אלה הגישו השלושה עתירה. אף שבג"ץ אינו שש לטפל בשאריות שנותרו בחצר האחורית של הפוליטיקאים, הוא נאלץ להכריע בשאלת זכאותם להישאר בארץ מתוקף חוק השבות.
הרכב של תשעה שופטים בראשות השופטת מרים נאור פסק ברוב גדול כי יש להכיר בגיורים האורתודוקסיים הפרטיים של העדה החרדית שנערכים בישראל, וכי המתגיירים זכאים לקבל אזרחות כיהודים מתוקף חוק השבות. בג"ץ שם סייגים מסוימים להחלטתו, וקבע שהגיור צריך להיעשות במסגרות של קהילה יהודית מוכרת (מה זה בכלל?), ואף היה ער לאפשרות שבגיור כזה יכול להיעשות שימוש לרעה לשם קבלת אזרחות בלבד; ולמרות זאת העתירה התקבלה.
ישאל השואל: מה חדש? ובכן מדובר במהפכה, ואת זאת ניתן ללמוד מדבריו של הרב הראשי הספרדי לישראל יצחק יוסף, הממונה על מערך הגיור שאמר "לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל תכיר בגיורים פיראטיים שלא מפוקחים על ידי אף גורם ממשלתי".
כדי להבין את חשיבות פסק הדין ניתן לומר שהגדר של מהלכי הגיור נפרצה, ובפעם הראשונה הוכרו גיורים שלא נעשו על ידי הרבנות הראשית לצורכי חוקיה הפנימיים של מדינת ישראל. לרבנים הראשיים מותר לדאוג ובצדק, הטריטוריה שמשפיעה על כוחם ומעמדם עומדת להילקח מהם. מעתה יהיה זה קשה עד בלתי אפשרי לא להכיר בגיורים שייעשו על ידי בתי דין רפורמיים, קונסרבטיביים או אלה של הציונות הדתית.
החלטת בג"ץ היא צעד קטן לעותרים וצעד ענק ליהדות ולישראליות. יכול להיות שזה ייקח זמן, ואולי זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל את הנקב הקטן שנפער בחומה הבצורה של הרבנות כנראה לא ניתן יהיה לעצור או לסתום והוא רק ילך ויתרחב.
ככל שהיא חשובה בפני עצמה, חשיבותה של ההחלטה מוכפלת כשהיא מופיעה ברצף החלטות שהתקבלו במהלך השנה האחרונה. הראשונה שבישרה על האביב המתקרב היא החלטת בג"ץ לפסול את כהונתו של יעקב ליצמן מתפקיד סגן שר הבריאות.
במשך עשרות שנים סירבו חברי הכנסת החרדים לכהן כשרים בממשלה, משום שלא רצו לשאת באחריות המשותפת, יחד עם חברי הממשלה, למעשיה ולהחלטותיה של הממשלה, גם אם הם לא בתחום עיסוקם וזאת לפי האמור בחוק יסוד: הממשלה. בג"ץ פסל את ליצמן, סיעתו החרדית קיבלה את הדין והוא נשבע בכנסת כשר הבריאות, עם כל המשמעויות החוקתיות הנובעות מכך. החרדים התקפלו והשמיים לא נפלו. הם לא איימו בפירוק הממשלה ואפילו לא בחוק עוקף בג"ץ. הם הרכינו ראשם בפני בג"ץ וקיבלו את הדין כפי שצריך וכפי שנכון.
אחר כך התקבלה החלטת הממשלה בעניין הקצאת רחבה נוספת בכותל המערבי עבור צורכי התפילה של הרפורמים והקונסרבטיבים ועבור נשים שרוצות להתפלל בכותל ואולי אף להניח תפילין. השרים החרדים לא אהבו את ההחלטה ולא תמכו בה, אך היא זכתה לרוב גם בלעדיהם. שוב קיבלו החרדים את הדין בלי איומים ובלי התפטרויות, וגם כששבועות ספורים אחר כך הרבנות הראשית ורבנים נוספים החלו לבחוש בקלחת, ההחלטה לא בוטלה. יכול להיות שיחול עיכוב ובניית הרחבה תארך זמן, אך בסופו של דבר היא קום תקום. האירוע המשמעותי השלישי ברצף התרחש בראשית החודש, כאשר בג"ץ הכריע בשאלת המקוואות הממלכתיים והורה שיש לאפשר הליכי טהרה לכל זרמי היהדות על פי דרכם ולא רק לפי דרכם של האורתודוקסים. וראו זה פלא, גם הפעם השמיים לא נפלו, השופטים לא אוימו והחרדים לא פרשו מהממשלה. אפילו הפגנות חרדיות ברחבת בית המשפט לא ראינו.
יש קו מחבר בין ארבע ההחלטות של בג"ץ ושל הממשלה, ויש להן משמעות רבה לקראת המהלך המכריע של הפרדת הדת מהמדינה. מסתמנת בגרות של כל חלקי הציבור - חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים, ויש לברך על כך. בהחלט ייתכן שעוד בימינו נשכים לשחר של יום חדש, שבו כל אחד יתפלל וינהג על פי אמונתו ודרכו ללא התערבות הממלכה.
משיקולי נוחות צרים, אין בכוחם של הפוליטיקאים ואין ברצונם לבצע את המהפכה הנדרשת. הכוח המניע בתהליך הזה הוא בית המשפט העליון, שגם הוא מגלה בגרות, ענייניות ואומץ לב. ועד שהפוליטיקאים יתעשתו ויחוקקו את החוקים המתאימים והנכונים, נמשיך להשליך את יהבנו על בית המשפט העליון. צריך לשמור עליו. הוא באמת מפלטנו האחרון וממש לא כפראזה.