סיפור אהבה

ב"ניו יורקר" התפרסם בשנה שעברה טקסט קצר ששבה את דמיוני. הוא תיאר מפגש בין שני גברים מפורסמים בתחומם שנים רבות אחרי שיא תהילתם. אפשר היה לקרוא לו "כך חולפת תהילת עולם", לא במובן של זדון אלא במובן של גיל, תוחלת קריירה ומה שקורה לנו כאשר דברים שהיו פעם עיקר חיינו ועיסוקנו הופכים להיסטונריה שלנו. זה היה מפגש בין דן ראדר, מי שהיה מגיש החדשות שהחליף את וולטר קרונקייט ב–CBS וכתב בכיר ב"60 דקות" לבין רוברט רדפורד, מהפופולריים בשחקני הקולנוע האמריקאי, מפיק, בעל החזון לפסטיבל סאנדנס ואיש עסקים שחצי מדינת יוטה שייכת לו.
 

השניים נפגשו כדי לצפות ב–"Truth", סרט שבו מגלם רדפורד את ראדר, המבוסס על תחקיר של “60 דקות" מ–2004, שעסק בשירותו של ג'ורג' וו. בוש כטייס במשמר הלאומי. התחקיר היה שגוי והוביל להתפטרותו של ראדר. לא הגיע לראדר ללכת כך הביתה, אבל בימים שבהם אנשים אינם משלמים יותר מחירים על טעויות, היה בזה משהו מרענן. ראדר בן 85. רדפורד בן 80. איך שהזמן צולע. 
 

ראדר אמר: “עיתונאים, פוליטיקאים ותליינים עושים את מיטב עבודתם אחרי חצות". 
 

הדברים היו מעוגנים בעובדה שראדר ורדפורד היו כל אלה חוץ מתליינים. ראדר הזכיר לרדפורד את כל העיתונאים שהוא גילם. רדפורד זכר את כולם חוץ מאשר את "Up Close & Personal" ("צמודים אישית"), סרט מזעזע שבו הוא מגלם מפיק טלוויזיה ותיק המכניס לעבודה כתבת צעירה (מישל פייפר) ומתאהב בה. סרט שלא נגמר טוב שרדפורד העדיף לשכוח. 
 

“בפרשת ווטרגייט" אמר רדפורד, “העורכים ובעלת הבית של ה'וושינגטון פוסט' תמכו בעיתונאים שלהם לנוכח הלחץ הפוליטי שהופעל עליהם לעצור את התחקיר. במקרה שלך, CBS תמכה בפוליטיקה לעצור את העיתונות". זה נשמע טוב, אבל הסיפור של ראדר היה יותר מורכב ונפלו בו טעויות קשות שחייבו תגובה. 
 

“בהיבט אחד נשארתי מאוכזב אחרי שעשיתי את ‘כל אנשי הנשיא'", אמר רדפורד. “קיוויתי שאנשים צעירים יראו בסרט גורם מניע ללכת לעיתונות כדי לעשות טוב ולעצור את כוחות הרשע. התרשמתי שהמסר שהם קיבלו היה שהסרט עסק בכיצד מפילים אנשים חזקים בשיא כוחם. נדמה לי שהם הלכו לפוליטיקה ולא לתקשורת. אתה יכול לעשות סרט, אבל אף פעם אינך יודע מה הצופים ייקחו ממנו. שנים לאחר מכן גיליתי ש–50 אלף סטודנטים נרשמו ללימודי עיתונות בשל האפקט הכפול של הספר והסרט...בבחירות 1972 השתתפתי בסרט בשם ‘המועמד' ויצא לי להיות עם פוליטיקאים ועיתונאים. היינו ברכבת ושמעתי עיתונאים מרכלים על הפריצה לווטרגייט. אמרתי: היי, מה קרה עם הסיפור הזה? הוא נעלם מהר. אמרו לי: הוא ימשיך להיעלם, כי אף אדם שדעתו צלולה לא רוצה להתעסק עם הצד האפל של ניקסון. חזרתי הביתה וקראתי ב'סולט לייק טריביון' ביוטה על ווטרגייט, עם קרדיט משותף לשני עיתונאים: בוב וודוורד וקרל ברנסטין".

השבוע האחרון במרץ היה המכוער ביותר בבחירות 2016 עד עתה. אני חושש שזה היה הקדימון למה שצפוי עדיין ולא מטח הסיום של הכיעור. כל המועמדים היו בשיא כיעורם האישי בסוף מרץ. מקובל לטעון ובצדק, שדונלד טראמפ נושא באחריות העיקרית להזנייתה ולטעמה הרע של מערכת הבחירות, אבל הוא לא לבד. טד קרוז אינו פחות נבזי, שאפתן ושקרן ממנו. מראה חיוכו לבדו מסיר את האמאיל מהשיניים. הוא נראה כשועל שנוצות התרנגולת שזה עתה זלל דבוקות עדיין לשפתיו. 
 

הילרי קלינטון אינה מצליחה יותר לשוות להבעת פניה מראה המשדר ביטחון, רוגע, סמכות ומתינות. אין לי ספק שאובמה רשם לה מינוס גדול ב–cool. אינך רוצה שהטלפון יצלצל אצלה בשלוש בבוקר עם חדשות רעות. אני חושש שקלינטון תאמר ‘תפציצו את אמא שלהם' ותחזור לישון. סנדרס ממשיך להתחבא בשמאטעס של מהפכן יהודי מתחילת המאה וממיט על קלינטון מוות של אלף חתכים. אפילו ג'ון קייסיק הסיר את הכפפות וקפץ למדמנה בטענה שאין לו ברירה. 
 

ההצגה המביכה הזאת הגיעה לשפל ואי אפשר לצפות בה יותר. הרגשתי שעוד שעה מול הטלוויזיה והפטפטת הטרחנית של המומחים - וראשי יתפוצץ. אינני זוכר מתי הייתה פוליטיקה מכוערת כל כך אף שהייתה מן הסתם, אבל הבנתי שאני חייב לקחת פאוזה. לנסות לגייס תעצומות נפש להמשך הדרך שטרם הגיעה לאמצע. אני רגע אחד לפני החלטה שלא ממש אכפת לי מי ייבחר. כולם ראויים זה לזה וכנראה שאמריקה ראויה להם. 
 

ברגעים של דכדוך פוליטי שהוא גם דכדוך עיתונאי, אני חוזר וצופה ב"כל אנשי הנשיא". בכל צפייה אני משוכנע שהיא תהיה האחרונה, אבל זה עדיין המותחן הטוב ביותר שלא אמור היה להיות מותחן. שמתי לב שבכורת הסרט הייתה ב–8 באפריל 1976, שזה היום לפני 40 שנה. העובדה שלפני 40 שנה הייתי מבוגר דיי כדי לצפות בסרט מדכדכת כשלעצמה. עיתונאים המצהירים על אהבתם ל"כל אנשי הנשיא" מתרגלים זן של נרקיסיזם מהול באשליה שגם הם עלו פעם על סיפור מסדר הגודל של ווטרגייט, כלומר פרמו סוודר עד סופו ושלחו נשיא או ראש ממשלה מכהן הביתה. אנחנו יודעים שזה לא כך. סיפור כמו ווטרגייט היה רק אחד, לכן הוא שב וצף בתודעה אחרי יותר מ־40 שנה. 
 

ווטרגייט הוא הסיפור של כולנו, אף על פי שאף אחד לא הזמין אותנו למסיבה. אם אנחנו עוסקים בעיתונות, יש לנו מניות בווטרגייט. זה הסיפור העיתונאי האולטימטיבי שעליו מתרסקות כל התקוות שיהיו לעיתונות היוזמה, הכוח והאומץ להציל משהו כה נורא ומעוות כמו הבחירות הללו. בינתיים נוסעת התקשורת בכיוון ההפוך מערכי ווטרגייט. רק בשבועיים האחרונים החלה התעוררות קלה בניסיון להכניס את האצבע של טראמפ לשטקר על ידי משימות חיטוט בעברו המתועד ותפיסתו בסתירות. במקום לתפוס אותו באמירות מופרכות צריך לתפוס אותו בעבירות. בעבר נפלטו פוליטיקאים רציניים מהמרוץ רק בגלל צילום שבו נראתה דוגמנית יושבת על ברכיהם. 
 

מה שהכי עצוב בעיני ואולי גם משמח, ספק אם היינו זוכרים את ווטרגייט ועוסקים בו אלמלא רוברט רדפורד והרגע שבו היה לו ברור שחייבים להנציח את הפועלים השחורים של העיתונות. על פי האגדה, תחילתו של הסרט הגדול הזה בטינה היסטורית שחש רדפורד הנער לניקסון. הם נפגשו כאשר רדפורד היה בן 13 וניצח בתחרות טניס בקליפורניה. הפוליטיקאי ניקסון שהיה בתחרות, העניק למנצח הצעיר את הפרס. רדפורד טוען כי חשב לעצמו “איזה מין איש צבוע ולא אמיתי זה".

 

בדיעבד נדמה שאלמלא הסרט לא הייתה יורדת הקריירה של ברנסטין מהפסים, וודוורד היה מתמנה לעורך הראשי של ה"פוסט", ראשו של העורך בן בראדלי לא היה מתנפח מכיוון שג'ייסון רוברדס הנפלא עשה ממנו מיתוס קולנועי בעשר דקות מסך בלבד, ואנשים במערכת לא היו מסתובבים ממורמרים על שתרומתם לסיפור נגרעה מהסרט. בראדלי טען בזיכרונותיו כי הווארד סימונס, העורך האחראי של ה"פוסט", לא התגבר על טינתו על כך שתפקידו בווטרגייט “צומצם באורח טרגי. היחסים בינינו לא שבו למה שהיו". 
 

רדפורד פגש את וודוורד וברנסטין בעת שהחלו לכתוב את הספר. “קרל ואני כתבנו את הספר על פי תפיסת עולמנו", אמר וודוורד, “אבל רדפורד השפיע על האופן שבו חיברנו את החלקים השונים. רדפורד הציע שנכתוב את הספר על התחקיר ולא על הקמפיין המלוכלך של אנשי הנשיא. היה לו בראש רעיון לסרט ולנו היה דדליין לספר". 
 

ארבעה חודשים לפני התפטרות ניקסון נפגש רדפורד עם השניים. הספר היה על סף סיום, ורדפורד רכש מהם את זכויות ההסרטה ב–450 אלף דולר. התסריטאי היה וויליאם גולדמן שהגיש עותק ראשון של התסריט שאף אחד לא אהב. בעיקר משום שגולדמן לא ביקר כלל במערכת ה"פוסט" ולא דיבר עם אף אחת מהדמויות. אחרי שהבמאים וויליאם פריידקין ואיליה קאזאן השיבו בשלילה, תחושתו של רדפורד הייתה שאף אחד לא לקח את התסריט ברצינות. “בראדלי חשב שהתסריט שטחי ויהיר מדי, גרסה עיתונאית של ‘בוץ' וקסידי', וזה עורר אצלי חשש גדול", אמר רדפורד. 
 

ברנסטין ואשתו באותם ימים נורה אפרון, הביאו לו תסריט שהם כתבו לסיפור. רדפורד שנא אותו. הוא אמר לברנסטין: לא שמעת שארול פלין מת? אחרי שננעל על אלן פאקולה כבמאי, שכר רדפורד סוויטת חדרים במלון "מדיסון" מול מערכת ה"פוסט", והשניים ישבו לשכתב את הגרסה של גולדמן. נותרו ממנה 10% שעבורם זכה גולדמן באוסקר. מאחורי גבו של רדפורד נערכו מגעים בין הסוכנים שמהם היה ברור שיהיה על רדפורד להשתתף בסרט כדי שיהיה לו סיכוי מסחרי. רדפורד החליט שאם נגזר עליו להשתתף בסרט, עליו לגלם את וודוורד. “חשבתי שאוכל לעשות משהו עם המניירות העצבניות שלו, עם העובדה שהוא קרע חתיכות נייר כל הזמן. ביליתי במחיצתו שבועות רבים". 
 

לתפקיד ברנסטין הוא חשב על אל פצ'ינו. אבל האם מייקל קורליאונה האיטלקי הוא העיתונאי היהודי ברנסטין? רדפורד התקשר לדסטין הופמן והציע לו את התפקיד. זאת הייתה שיחת טלפון קצרה ביותר. כמו רדפורד, עקב הופמן מקרוב ובדריכות אחרי ווטרגייט. לרדפורד היה ברור שהוא רוצה את ג'ייסון רוברדס לתפקיד בראדלי. רוברדס היה אחרי תאונה קשה, ורדפורד החליט להמתין להחלמתו. 
 

בזיכרונותיהם כותבים בראדלי וקתרין גרהאם, מו"לית ה"פוסט", על אבק הכוכבים שהביא רדפורד לוושינגטון וכיצד שינתה נוכחותו את האווירה בעיתון, מעין מראה להצלחתם. בראדלי שמח לשתף פעולה, אבל גרהאם הסכימה לאכול איתו ארוחת בוקר שבה הבהירה כי אינה רוצה כל חלק בסרט. היא הסכימה שחלק מהסרט יצולם במערכת, אבל אחרי שבועיים של בלגן נורא ששיבש את העבודה, נבנתה מערכת באולפני וורנר בהוליווד. 
 

אלן פאקולה: “ההיקף הקולוסלי של הסיפור דרש תשומת לב לפרטים. עסקנו במשהו שהיה יכול לשנות את הדעה על עיתונות חוקרת ועל המערכת הפוליטית, ולכן זה היה צריך להיראות גדול. החלטנו על הרבה שוטים רחבים ופנורמיים. וודוורד וברנסטין מסתובבים בוושינגטון בין מבנים גדולים המגמדים אותם. גם מערכת ה'פוסט' מצולמת בעדשה רחבה ובשוטים ארוכים. מכיוון שהמידע הוויזואלי והתוכני שרצינו להעביר היה מורכב, אפילו מייגע, היינו זקוקים למראה מאוד מסוגנן ולמשחק דינמי". 
 

האתגר של רדפורד היה למצוא את האדם בוודוורד. “הוא משקיע מאמץ רב בלהיראות כאדם המשעמם ביקום. לא קניתי את זה. בוב היה השקט, וקרל היה חם, קופצני, עם פרצי אגו, שעה שבוב היה האיש הרע עם היד על הגרון. ניסיתי לדובב את בוב בניסיון להבין מה הפעיל אותו. הוא סיפר לי על בחינה שעבר בייל וטעה והגיע אליה לא מוכן. מאז הוא התכונן כפול לכל משימה בחייו". רוברדס אמר שדסטין משחק עם כל הגוף אבל רדפורד משחק עם קצות האצבעות. פאקולה צילם 300 אלף רגל של חומר גלם שממנו ערכו 2:18 שעות. 

עבור אלה מאיתנו שבחרו בעיתונות כמשלח יד הציב “כל אנשי הנשיא" רף ציפיות לא ריאלי וללא קשר למציאות האפורה של השגרה היומית. לא היה כל קשר בין העורכים שפגשנו לבין בראדלי כפי שהוא מגולם בידי רוברדס שהיה לא פחות כריזמטי, נחוש, יהיר מדמותו בחיים. 
 

למרות הניחוח האותנטי שנדף ממנו, אין ספק שהסרט היה גם אוסף הקלישאות הגדולות של המקצוע: העיתונאי המסתדר בכל סיטואציה, הנדחף בנחישות ממוקדת לביתה של עדת מפתח הממאנת לדבר איתו ומבלה במחיצתה שעות בשתיית קפה, או מכניס את רגלו בדלתו של ג'ון דין, עורך דינו של ניקסון.
 

שנים רבות לא האמינו אפילו עמיתיו הקרובים של וודוורד בקיומו של גרון עמוק. איש המסתורין שמקומות המפגש איתו והאותות שקדמו לו כמו נלקחו מסרט ריגול מהמלחמה הקרה. מסתתר מאחורי עמודי בטון במגרשי חניה תת־קרקעיים, הכריז גרון על מיקומו בהצתת סיגריה. אפילו בראדלי לפני מותו הודה שעד חשיפתו של מרק פלט, משנה לראש ה–FBI שבחר להיחשף לעת זקנה, לא האמין בגרון עמוק. אבל הוא האמין בוודוורד וניצב מאחוריו. וזה כל מה שרצינו כעיתונאים גם אם הטקסטים שלנו לא שאפו להפיל ממשלה. 
 

קשה לזכור את הימים ההם, אבל מערכות עיתונים לא היו חופשיות מעישון. איש לא התלונן על עישון מיד שנייה. זהו ההיבט הנוסטלגי של הסרט. ההיצמדות לעיתונות של אותם ימים ואליה בלבד. התלבטויות קשות. תהיות עקרוניות בדבר אילו חוקים אתיים חלים על העוסקים בניסיון לחשוף נשיא שסרח. ממי מבקשים תגובה, מה עושים בלעדיה. העורכים שעבורם עבדנו - למרות שכה רצינו - לא לקחו מידינו חבילת ניירות, הניחו רגליים על שולחן ומחקו בקווים גסים את רוב הטקסט, השאירו ממנו פסקה קצרה והורו לתקוע אותה בעמ' 20 למטה בדרכם לארוחת ערב עם הסנאטור ג'ק קנדי ואשתו. העורכים שלנו לא נראו ודיברו כמו מרטין בלסם וג'ק וורדן ולא היו מוכנים לסכן את עתיד העיתון בתמיכתה של מו"לית שלא נרתעה מלסכן את הכל נגד נשיא שנוא במיוחד שאנשיו איימו עליה ש"תיזהר שהציצי שלה לא ייתפס במסחטה". 
 

“כל אנשי הנשיא" הוא הגרסה המזוקקת והצרופה של המקצוע. יוצריו לא הניחו לשום דבר לדלל אותו. אין לוודסטין חיים פרטיים שאינם רלוונטיים לעלילה. לא חיי חברה, נשים, שתייה, פנאי. הם תמיד מאחרים, רדופים על ידי שאלות מציקות, משרבטים בדלי מידע, מחפשים מספרי טלפון, מאלתרים. מי יכול לשכוח את חליפת הקורדרוי החומה של רדפורד ואת חולצות המשבצות המכוסות אפר סיגריות של הופמן. וכמובן המילים הנפלאות שהושמו בפי רוברדס. מי מאיתנו לא רצה שיאמרו לו "Print it, baby" או שבהחלטה לפרסם את הסיפור תלויים רק “הסעיף הראשון של החוקה, חופש העיתונות ואולי עתיד האומה". שום דבר מיוחד. 
 

לא לקח זמן רב להבין ש"כל אנשי הנשיא" הוא פנטזיה של אחרים בעוד אנחנו אכלנו את עשן האגזוז של תל אביב. מהר מאוד גילינו שעבדו עלינו. שהשפה שונה. מוטלת ללא רוח חיים על הנייר. שהמשימות נחותות בהרבה מלתפוס נשיא עם ידו בצנצנת העוגיות וכי בני שיחך טורקים לך את הטלפון רוב הזמן. 
 

מעט מהדמויות המיתולוגיות בחיינו פשוט ראו את הסרט לפנינו ואימצו את המניירות שלו בתקווה שלא נתפוס אותם בקלקלתם. אבל למרות מפח הנפש המסוים, אין זה אומר שלא עשינו את מיטבנו עם המעט שניתן לנו. אף שרוב הזמן שבנו ומצאנו שאנחנו משתרכים בעקבות נתיב קליפות הגרעינים שהשאירו פואד, דרעי ואחרים. מצאנו את מעט הקסם שניתן היה לקושש ממה שסך הכל הוא מקצוע, ואנחנו עדיין מאמינים - אומנם פחות - שבסוף תהיה זאת העיתונות שתפיל את נתניהו. כמו שאמר ראדר לרדפורד במפגש ביניהם, “תמיד נראה בעיתונות את לבה הפועם של הדמוקרטיה". זה אומר לאנשים צעירים, אם אתם רוצים לעשות משהו גדול וראוי יותר מלדווח על סלבס ו"האח הגדול" ואחותו, תמצאו את הסיפור האמיתי.  
 

לעובדה שהסרט יצא להקרנות באפריל 1976, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות בין ג'רלד פורד לג'ימי קרטר, הייתה השפעה עצומה על ניצחונו של המושל האלמוני מג'ורג'יה שהיה ידוע בכינוי “ג'ימי מי?". לא רק שפורד מופיע בסרט בקטע ארכיון כחלק מעולמו של ניקסון, הסרט הופק שנתיים בלבד אחרי התפטרות הנשיא כאשר אמריקה הייתה המומה עדיין וניסתה להבין מה קרה לה. זו הייתה גדולתו של רדפורד כמפיק. התעקשותו להפיק את הסרט במהירות שיא וטרם שאיבד מהרלוונטיות שלו ולהציגו כמוצג משפטי ולא היסטורי.
 

הסרט המתעד את הנסיבות שהובילו להתפטרות הנשיא ריצד מול עיני המצביעים שזכרו כי פורד חן את ניקסון ושלח אותו הביתה ללא משפט. אחרי שצפה בסרט אמר קווין ווייט, ראש עיריית בוסטון: “לסרט הזה תהיה השפעה על הבחירות, הוא כה חזק". רונלד רייגן שהיה מושל קליפורניה, זיהה את כוחו של הסרט והודה ש"כל אנשי הנשיא" עלה לרפובליקנים בנשיאות. בהתחשב באנשים שהיו אחראים לסרט, מהמפיק ועד לשחקנים, מותר לנו לייחס את תגובת הרפובליקנים לזיכרונות הלא נעימים שהוא מעלה עד כדי פגיעה בהם בבחירות, משום שהייתה לו השפעה מסיבית על אמריקה. וויליאם גולדמן לא הגזים כשאמר שהסרט שינה את נתיבה של ההיסטוריה האמריקאית.  
 

כאשר טראמפ ומרעיו מתמידים בהשתוללות חסרת הגבולות שלהם, כדאי להם להביא בחשבון שתמיד יהיה מי שיספר את הסיפור המלא בסרט אפקטיבי עוד כמה שנים. כדי לאזן את רוח הנכאים הנושבת מהעמודים הללו, בימים אלה ממש מתרבים סימני השאלה מעל האפשרות שיש לטראמפ סיכוי אמיתי להגיע רחוק יותר מסיור מאורגן למטיילים בבית הלבן. אינני ממליץ לצנן את השמפניה, אבל לא הכל אבוד.