1
ללא חרטות
לא שזה מפתיע מישהו, אבל כרזות שטנה נגד שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, כמיטב המסורת האלימה של הימין הקיצוני, כבר שוטפות את הרשת. באמצע השבוע התבלטה מעל כל אלה דמותו של יעלון, כשעל ראשו מונח צלב מטרה של רובה צלפים, והכותרת היא "מחוסל פוליטית". יעלון יחוסל בפריימריז, מבטיחים פעילי ליכוד. הוא גמר אצלנו. כדי להדגיש את ניקיון כפיהם, הדגישו מעצבי הכרזה שמדובר בחיסול "פוליטי". אם יקרה משהו נורא, הם מכוסים. הם בסך הכל התכוונו לחיסול פוליטי.
מבחינתם, הם צודקים. בנובמבר 95' לא היה אפילו אליבי מהסוג הזה למנהלי מסע ההסתה נגד ראש הממשלה רבין, ובכל זאת הם יצאו נקיים, באדיבותו הרופסת של היועץ המשפטי דאז מיכאל בן־יאיר והמערכת שעמד בראשה. במשרד המשפטים יודעים לטפל בהסתה רק במקרה אחד: כשהיא מתנהלת נגדם.
על פשעיו של יעלון דיברנו בשבוע שעבר. העובדה שהעז לדרוש אמות מידה ערכיות מחייל בצה"ל, ולדבר על מוסר, עוצמה פנימית ותרבות לחימה, תעלה לו בקריירה הפוליטית שלו (לפחות). כך מבטיחים פעילי הימין. הם כבר יסגרו איתו חשבון. יעלון, מצדו, לא לגמרי משוכנע שהתאבד. בפעם האחרונה שבדק, גופתו לא התקררה, עדיין. הוא מאמין בדרכו. יעלון הוא איש מוזר: כשהוא צריך לבחור בין טובתו האישית־פוליטית לטובת המדינה, אין לו דילמה. הוא עם המדינה. איך יתקדם ככה בג'ונגל הפוליטי שלנו, המבוסס על הסטארט־אפ של נתניהו, שהמציא אלגוריתם מיוחד שמודד את רצון ההמונים, מכפיל אותו ב"מקדם נפתלי בנט", ואז מתיישר לפי התוצאות?
מישהו שוחח עם יעלון לפני כעשרה ימים על הנושא ושאל אותו אם הוא מוותר על הקריירה הפוליטית בליכוד. למה שאוותר? שאל יעלון. בן שיחו הסביר לו שהתייצבותו נגד מעשיו של החייל תביא לחיסולו הפוליטי. יעלון חייך. כשמוניתי למפקד איו"ש, סיפר, אמרו לי שזה יהיה התפקיד האחרון שלי. שאלתי למה. אמרו לי שלא אשרוד, כי התפקיד מצריך כישורים פוליטיים והתחנפויות לכל מיני צדדים ואינטרסים, ואני הרי ידוע כמי שאין לו את הכישורים האלה. איך זה נגמר, שאל אותו בן שיחו, ושר הביטחון השיב: שרדתי. כשדומפה עשה לי תרגיל, הוא גמר אצלי, לוינגר גמר עוד קודם, פעם חנן פורת ומיקי איתן הציבו קרוואנים על איזו גבעה אחרי פיגוע, הם שמרו עליהם במשמרות, פורת הלך לכנסת, וכשמיקי איתן הלך להשתין או משהו הוא חזר ומצא את הקרוואנים שלו על מוביל צבאי.
שאלתי את בן שיחו של יעלון אם התרשם ששר הביטחון מאמין בדבריו. התשובה חיובית. אין בבוגי הרהורי חרטה. הוא איש עקרונות וייכנס בשמם בכל קיר אפשרי, עם הראש. לפעמים, ישבור את הקיר. פעמים אחרות, את הראש. את איו"ש הוא שרד, קיבל אלוף, הגיע לתפקיד היוקרתי של ראש אמ"ן, ששינה את תפיסתו הביטחונית־מדינית שינוי מטלטל, שהוביל אותו מלבה של תנועת העבודה ההיסטורית למרכז הליכוד, תרתי משמע. גם המרכז הפרגמטי של מפלגת השלטון הלאומית, וגם המרכז המיוזע והצעקני של עסקנים המבקשים לעצמם ג'ובים, השפעה וכוח.
בסופו של דבר, לאחר שתוכניתם של בני משפחת שרון להמליך את דן חלוץ לרמטכ"ל כבר אז לא צלחה, מצא יעלון את עצמו בעמדת מפקד הצבא. שם, הוא שרד קצת פחות. הקוצניות שלו, העקשנות, לפעמים הדווקנות, גרמו לשאול מופז, בשליחות השרונים, לא להאריך את כהונתו לשנה רביעית, מה שנתפס כהדחה. הפצע הזה פעור בבשרו של יעלון, אבל הגלגל הסתובב והוא צחק אחרון. שרון שקע בתרדמת (ומאז אין אלטרנטיבה לנתניהו), מופז נעלם, הסבלנות הבוגית (יש שיאמרו בוקית) ניצחה. יש לו דרך.
עכשיו, הוא שוב במאבק הישרדות. יש לו חוט שדרה והוא לא מתכופף בקלות, גם כשרוח פרצים ועוועים נושבת בחוץ. הוא לא ממש מודאג, או לפחות לא משדר מצוקה. מישהו מעוזריו משרטט את המספרים: בפריימריז האחרונים ציפי חוטובלי קיבלה את המספר המקסימלי של קולות מקרב המתנחלים (בסביבות 3,000). מיד אחריה היה יעלון, עם קצת פחות מ־2,000. תוצאה לא רעה. בוגי מאמין שהיא תחזור על עצמה. בסוף, מקווה שר הביטחון, אנשים יודעים להעריך מנהיגות אחראית, שקולה, לא מתלהמת, עם יד יציבה על ההגה, יותר מכל התיישים הצעירים והקרנפים הדוהרים. כל אזרח ישראלי, מימין ומשמאל, צריך לקוות ולהתפלל שהוא צודק.
2
סיפורי בוז'י
שר האוצר משה כחלון הרים השבוע מסך מעל ההתרחשות הקואליציונית, ואישר את הפרסומים הרבים (גם כאן) על סבבי המו"מ שהתקיימו בין יצחק הרצוג ונציגים מטעמו לבין נתניהו ואנשיו בסוגיית הצטרפות המחנה הציוני לממשלה. כחלון עצמו היה אחד הכוחות המניעים של התהליך הזה. הוא ממשיך להאמין שהרחבת הממשלה חיונית ואפשרית. הוא לא אמר נואש. נתניהו יקדיש את הפגרה לפירוק מוקשי הנעל הקטנים שפוזרו בחצרו (הח"כים אמסלם ונגוסה, למשל), ואחר כך ימתין לסיום החקירה/בדיקה בעניינו של הרצוג.
בעולם ההפוך שלנו, דווקא העובדה שפורסם שהיה מו"מ קואליציוני בין ביבי לבוז'י יכולה לסייע להרצוג, מתוך התפיסה המיסטית שלנתניהו יש השפעה מאגית על חקירות בישראל. על פי האגדה האורבנו־משפטית, אם ביבי רוצה ביקרו של מישהו, החקירה נגדו תיסגר. בואו נקווה שלאמונה הזו אין יסוד.
כך או אחרת, הסבב האחרון של המו"מ התקיים בין השר יריב לוין מטעמו של נתניהו לבין ראש מטהו של הרצוג, אייל שוויקי. גם שמו של יוסי קוצ'יק הוזכר כמתווך מטעם הרצוג. הם התנחלו בלשכת ראש הממשלה וקיימו שם את המגעים. סוכם על שבעה תיקים למחנה הציוני, כולל חוץ להרצוג וכלכלה ליחימוביץ'. נשארו כל מיני סגירות, כמו הניסיון של ביבי להפטר מציפי לבני (הרצוג התנגד בתוקף), וכאלה. למה לבני כל כך מעצבנת את ביבי? אולי כי היא ממחישה לו, בעצם קיומה, שמהמחנה הרביזיוניסטי אפשר לצאת גם אחרת, לדבוק בערכים ולא להתכופף מול הקיצוניים.
האם הבדיקה נגד הרצוג תבשיל לחקירה? את זה יודעים רק במשטרה. אנחנו יכולים להתבסס על הערכות וספקולציות. צריך לשים לב לעובדה שפרקליט המדינה שי ניצן פסל את עצמו מהבדיקה הזו עקב "היכרות עם אחד הנוגעים בדבר". ככל שידוע, מדובר בלא אחר מאשר ראש מטהו של הרצוג ומנכ"ל המפלגה לשעבר, שמעון בטאט. לניצן ולבטאט היכרות מוקדמת. אם אכן אלה הדברים, מדובר בחדשות רעות מאוד לבוז'י. אם בטאט פתח פה ומדבר, אין מצב שלא תהיה חקירה, וכשתהיה חקירה, לך תדע איך זה ייגמר.
הסיפור בין בטאט להרצוג נגמר רע (אף על פי שהרצוג נשבע שהכל בסדר). אפילו הפרידה מבטאט במפלגה הייתה צורמת. הוא ביקש להיפרד מהח"כים בישיבת סיעה, הרצוג סירב, הוא הופיע לישיבת סיעה ללא הודעה מוקדמת וספג התעלמות. לשמעון בטאט, איש סיירת מטכ"ל ואדם עקשן עם חוט שדרה מפלדה, רקורד של מי שלא מהסס לירות בתוך הנגמ"ש תוך התעלמות מהנזק האגבי. אין לבוז'י סיבה לישון בשקט בימים אלה (אם כי יש לו רקורד של מי שהולך לישון כשנהיה קשה).
3
החברות הכי טובות
לשכת עורכי הדין קיימה השבוע את הכנס השנתי שלה באילת. מפגן כוח עוצמתי של אלפי פרקליטים, תובעים, שופטים, עיתונאים וכמובן חברי מועדון הקצפת של עולם המשפט: שופטי בית המשפט העליון, יועצים משפטיים לשעבר (כולל אהרן ברק ומאיר שמגר), שרת המשפטים והיועץ המשפטי הטרי אביחי מנדלבליט. על כל העסק הזה ניצח אפי נווה, ראש הלשכה וכוכב רוק בהתהוות.
יום הפתיחה של הכנס (שני) היה סוער במיוחד והנפיק שורה אינסופית של כותרות. את ההצגה גנבה, כצפוי, שרת המשפטים איילת שקד. היא עלתה לנאום בכנס הפתיחה ולא עשתה חשבון למעמד, לנוכחים או לכללי הפוליטיקלי קורקט. שקד פתחה את דבריה במחמאות רבות למערכת המשפט ולבית המשפט העליון, כולל הנשיאה מרים נאור, אבל אז אפסנה את הנחמדות והצליפה בעליון על רקע הפסיקה האחרונה בעניין מתווה הגז. למרבה ההפתעה, היו לא מעט תשואות באולם. זה לא היה מגרש ביתי של הבית היהודי, הרוב הגדול ממאות הנוכחים באולם הגדול של ה"רויאל ביץ'" נמנו עם האליטה המשפטית, ועדיין הריעו לשקד. "יש לה אומץ", אמרו כמה מהנוכחים למנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור.
יש בשקד משהו שמייצר אמפתיה, גם בקרב מתנגדים לדעתה. הם צודקים. שקד היא מלכודת אנושית: מצוידת בפני ילדה, עיניים תמימות, אבל פה רושף ומשכנע ומוח חריף. היא נראית כמו בתו המנומסת של השכן הפולני, אבל היא חדה כתער. משדרת ענייניות, הגינות והבנה, משתמשת בשכל ישר ואומרת את מה שהיא חושבת ללא מורא וללא משוא פנים. עד עכשיו, זה עובד. על אף ששקד נתפסת כצלם בהיכל המשפט, היא מצליחה לסחוף, לזכות בתמיכה ולפרק התנגדויות. החברים אוהבים את הצלם הזה, כנראה. היא, כמו קודמיה, שמעה את האזהרות שלפיהן אם המערכת תחוש מאוימת, "יתפרו לך תיק". ובכן, בינתיים המערכת אכן חשה מאוימת, אבל גם נהנית מכל רגע. מי שתופרת תיקים, זו שקד.
שקד חטפה הרבה אש השבוע על הביקורת שהעזה למתוח על בג"ץ. חבל. מותר למתוח ביקורת גם על בג"ץ. אף אחד לא נמצא מעל ביקורת ציבורית עניינית. גם לא בית המשפט העליון. שקד לא יורדת לתחתית הביבים של השר יריב לוין, שמכנה את שופטי העליון "יצורים" ומתגולל עליהם בגסות. לוין מזהם את הציבוריות הישראלית בגינוניו, לא בעצם ביקורתו. בחברה דמוקרטית, בעידן הרשתות החברתיות, כל גוף צריך להתרגל לביקורת ולהתמודד איתה. זהו חלק מהתבגרות המערכת. בסופו של דבר, גם בבית המשפט העליון יושבים בני אדם. גם הם יכולים לטעות.
בדמוקרטיות רבות השופטים נבחרים על ידי הדרג הפוליטי. בישראל יש מערכת איזונים ובלמים מורכבת יותר, שמגבילה את התערבות הדרג הפוליטי בהרכב העליון, וטוב שכך. אבל זה לא אומר שהדרג הפוליטי לא יכול להשמיע את דעתו על פסיקות בג"ץ. בואו נירגע.
אחרי שקד עלתה לדבר נשיאת העליון, מרים נאור. בת 69, אבל משרה תחושה של גיל מופלג בהרבה. משהו בגינונים, בכובד התנועה, בדיבור המהוסס, האטי. מתוקף תפקידה, משמשת נאור מטרה לחִצי הימין הקיצוני, אבל היא הסתובבה באילת, משום מה, צמודה לאריה נאור, רביזיוניסט ותיק, חרותניק עם הוד והדר, שהיה מזכיר ממשלת בגין. ובכן, הוא בעלה. ואז מבינים שהכל יחסי בחיים. אם יעלון בוגד, נאור יכולה להיות משת"פית של אויבי ישראל.
בנאומה, היא ענתה לשקד באנדרסטייטמנט. לנאור אין כריזמה, רהיטותה לוקה בחסר, אבל מילותיה מהדהדות. מזגה השיפוטי ריסן את ניסוחיה, אבל בסופו של דבר לא נותר ספק בלבו של איש באותו אולם כנסים באילת: שקד ונאור הן הפכים מושלמים, התנגשות חזיתית של ערכים ותפיסות עולם.
ואז הגיעה ההפתעה: עם סיום פרק הנאומים בכנס הפתיחה, יצאו נאור ושקד יחד מהאולם, ומיהרו לדרכן המשותפת. הן יצאו לביקור עבודה בבית המשפט באילת, ואחר כך ישבו לפגישת עבודה ארוכה בסוויטה של השרה במלון. פיזית, הן נראות כמו סבתא ונכדתה היוצאות לסרט בקניון. מעשית, זה נראה יותר כמו שתי סטודנטיות ממהרות לשיעור משותף. הן מתלחשות, מהנהנות ונראות כמי שנהנות זו מחברתה של זו. שקד משתדלת להצניע את מערכת היחסים שפיתחה עם הנשיאה, הרי זה לא יוסיף לה בוחרים בימין. אבל האמת בסוף מבצבצת החוצה.
פרקליט בכיר שוחח במהלך הכנס עם בכירה במשרד המשפטים על העימות בין שקד לנאור, ונענה בחיוך: הן החברות הכי טובות, נאמר לו, בתוך החדר הן פשוט מחוברות זו לזו. זה נכון. שקד ונאור מדברות כמה פעמים ביום, מסתמסות באמצע הלילה, מעריכות זו את זו ומשתדלות לדלג על מהמורות וחילוקי דעות לטובת המערכת. שתיהן פרגמטיות, וטובת המערכת קודמת מבחינתן לטובתן האישית. יש ביניהן הסכמה ג'נטלמנית שלא יפגעו זו בזו, והיא נשמרת. שקד מקפידה, גם בנאומה השבוע, להקדים לדברי הביקורת העניינית שלה על פסיקת בג"ץ את הערכתה העמוקה למערכת, את הכבוד שהיא רוחשת לנשיאה, וכו'.
האם זה מנחם את מרים נאור? לא יודע. צריך לשאול אותה. בינתיים, התחושה היא שהעסק דופק, המשרד מתפקד, בעיות רבות שתקעו את המערכת נפתרות. נשאר רק להמתין ולראות איך מערכת היחסים המוזרה הזו תשרוד את העובדה שבשנים הקרובות יש צורך לבחור חמישה שופטי עליון חדשים.
4
תורת סמוטריץ'
מה ששקד עושה, זה למשול. היא נבחרה לשם כך, והיא משתדלת ליישם את מדיניותה ואת האידיאולוגיה שלה. יחד עם נפתלי בנט, היא עושה את המקסימום, אבל שומרת על כללי המשחק. הבעיה היא, שלסוליית הנעל הווירטואלית שלהם, נדבק רבב בשם בצלאל סמוטריץ'. השבוע הוא גרם נזק לא רק לבית היהודי ולמחנה הלאומי, אלא גם לתדמיתה של ישראל ולמעמדה בעולם הנאור.
אמירתו המזעזעת על ההבנה לצורך להפריד בין יולדות ערביות ליהודיות, הצהרתו שלפיה ערביי ישראל הם אויב שאנו נמצאים נגדו במלחמה וגילוי הלב של רעייתו, שסיפרה שסירבה שרופא ערבי יילד אותה כדי לא לטמא את "הרגע היהודי הטהור" של לידת התינוק היהודי, כל אלה מביאים אותנו למקום הכי קרוב לתורת גזע יהודית חדשה. עם שסומן, נרדף, הוגדר כטמא ורוכז בגטאות ומחנות ריכוז, לא מהסס לאמץ את הפרקטיקה הזו במולדתו הריבונית.
לזכותו של בנט ייאמר שמיהר לגנות את דברי סמוטריץ', בלי למצמץ. הוא לא גינה אותם בראיון ל"הארץ" או באיזה מלמול באנגלית בפני פורום זר, אלא בוועידת הבית היהודי, מול קהל ביתי. אני חולק על מרבית עמדותיו של בנט בנושאי שלום, ביטחון ומדיניות, אבל נדמה לי שהוא מצויד במצפון מוסרי, וגם אצלו, ברוב מכריע של המקרים, טובת המדינה קודמת לטובתו האישית. הוא עושה לא מעט כדי לחנך את הציבור שלו לערכי ליברליות ונאורות (יחסית), ולא מהסס להתייצב, מדי פעם, מול כיוון הרוח. אגב, גם השבוע זה קרה: ראש הממשלה המתין עד שבנט יגבה את דברי השרה שקד בעניין בג"ץ, כדי לגבות אותם בעצמו.
בנט לוקה עדיין בפתיל קצר ונמהרות הנובעת מהגיל וחוסר הניסיון. אבל השורה התחתונה שלו חיובית. אסור לשכוח: הוא אידיאולוג ימני, שנבחר על ידי קהל אידיאולוגי ימני, הוא כאן כדי ליישם את המדיניות שלו, לא את הערכים של "הארץ". זוהי דמוקרטיה וצריך ללמוד לכבד את כלליה מכל כיווני המפה הפוליטית. גם בסוגיית החייל היורה, נדמה לי שעמדתו של בנט לא חצתה קווים אדומים. כפי שתואר כאן בשבוע שעבר, בנט לא חושב שהמעשה שעשה החייל מוסרי, אבל כן חושב שצריך לתת להליך המשפטי למצות את עצמו ולאפשר לחייל משפט צדק, מבלי "לזהם" את האווירה.
בנקודה הזו, בנט טועה. זיהום האווירה הוא, לטעמי, הגל העכור של הסתה נגד שר ביטחון ורמטכ"ל, והקביעה כי חייל ישראלי לא יכול להיות "רוצח". תתפלאו, הוא יכול (מבלי שאני יודע אם החייל הנוכחי אכן רצח). אם נקבע מראש שכל מה שחיילינו יעשו תקין אוטומטית, נהרוס את החומה המבדלת אותנו מהפלנגות ובריוני הג'יהאד. הקרע הגדול בציבור סביב הסוגיה נובע גם מאי הבנה: צריך להפריד בין הסוגיה המבצעית־ערכית לבין ההליך הפלילי. אלה שני אירועים שונים לחלוטין שאינם סותרים זה את זה. אני מקווה שהחייל יזוכה בהליך הפלילי. הוא חייל ישראלי וגם אם טעה אשמח אם יתברר שברמה הפלילית היו לו נסיבות מקילות. הסוגיה המבצעית היא בתחום אחריותם של מנהיגי הצבא. היא כבר הוכרעה בתחקיר. מישהו צריך לשאול את עצמו איך יכול להיות שגם המ"מ של החייל, וגם המ"פ, וגם המג"ד, וגם המח"ט, וגם אלוף הפיקוד וגם הרמטכ"ל וגם שר הביטחון, כולם הגיעו לאותה מסקנה: מעשהו של החייל היה חמור מבחינת ערכי צה"ל והוראות הפתיחה באש.
הם הגיעו למסקנה הזו עוד בטרם עלה לרשתות הסרטון של בצלם. הם הגיעו אליה כי הם יודעים את ההבדל בין סיטואציה מבצעית מורכבת ומאיימת למה שהיה בחברון. העובדה שכל הקצינים הללו, זוטרים כבכירים, הגיעו למסקנה הזו, צריכה לעורר בנו גאווה גדולה. זוהי ההוכחה האמיתית שצה"ל הוא אכן צבא מוסרי (עד כמה שיכול צבא להיות). כפי שכבר נחשף כאן, גם אם החייל יזוכה, לוחם בצה"ל הוא לא ימשיך להיות. אין קשר בין הזיכוי הפלילי (אם יגיע), לבין ההדחה הערכית. הלוואי שזו אכן תהיה התוצאה הסופית של העניין.
5
צווחת הפרקליטות
פרקליט המדינה, שי ניצן, גנב גם הוא לא מעט כותרות באילת, כשנשא נאום חוצב להבות נגד שתי סדרות טלוויזיה מצליחות: "דיני נפשות" של אורנה בן דור (ערוץ 10) ו"צל של אמת" ששודרה בערוץ 8. שתי הסדרות עסקו בענייני משפט ולא חסכו ביקורת מהפרקליטות. ניצן מצא לנכון, באירוע השנתי המכובד של לשכת עורכי הדין, לצאת להסתערות אמוק ממוקדת נגד הסדרות הללו, לכנות אותן "סכנה לדמוקרטיה", לנסות להפריך, אחת לאחת, כל טענה וטענה שהועלתה בהן, ובאופן כללי לעשות מעצמו צחוק.
ניצן הוא כתב חידה מרתק. איש מוכשר ביותר, ליטיגטור מושלם, פיו מפיק מרגליות, ביטחונו העצמי מרקיע לשחקים, כושר השכנוע שלו אינסופי, ומכל אלה יוצא אדם שקרוב מאוד להאמין שהוא בן אלמוות שאינו מסוגל לטעות. חבל שאין לידו מי שיזהיר אותו מעצמו. בלהט ההסתערות שלו על הטלוויזיה, הוא שכח שגם התקשורת החופשית היא חלק מהדמוקרטיה. לכן היא לא יכולה להיות סכנה לדמוקרטיה. להפך. מי שמאיים עליה, כמוהו, הופך לסכנה לדמוקרטיה. לפרקליטות אין מונופול על כלום, גם לא על הדמוקרטיה. יכול מאוד להיות שהסדרות שעליהן מדבר ניצן הגזימו, או שהיו בהן טעויות, ועדיין, אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, והפרקליטות יכולה לעמוד בביקורת תקשורתית. אם יציץ רגע לאמריקה, ערש הדמוקרטיה המודרנית, ניצן יגלה ששם יש הרבה יותר סדרות טלוויזיה ותוכניות דוקו שעושות קציצות מהתביעה הכללית ומפוצצות, על בסיס שבועי, פרשיות של שחיתות משפטית. אז מה? מישהו טוען שזו סכנה לדמוקרטיה?
אם ניצן היה מסתובב ביום שלישי ליד השופטת הילה גרסטל, נציבת הביקורת על הפרקליטות, ושומע כמה אהדה, אפילו אהבה, היא סופגת מהקהל (המשפטי), הוא היה מבין את גודל הבעיה של הפרקליטות. "אמון הציבור", שכה חשוב לניצן, תלוי קודם כל בוויתור על המונופול הייחודי שבנו הפרקליטים לעצמם: העובדה שאין מעליהם דרג ביקורתי שיוכל לבדוק בדיקות ולהעיר הערות. הרי לנציבה גרסטל אין כל סמכות ביצועית עניינית, היא בסך הכל מפרסמת דוחות ומעירה הערות. היא לא יכולה לפגוע באף פרקליט, היא לא יכולה להעיר הערה בתיק אישי, היא לא יכולה לעשות כלום, חוץ מלברר תלונות ולפרסם דוחות. נגד זה יוצא כל הקצף. נגד זה יוצא השד המכוער המסתתר בפרקליטות וחושף את פרצופו ברבים.
גרסטל ישבה בפאנל אחד ביום שלישי בכנס הלשכה, סירבה לרדת לענייני הנציבות, סירבה להיגרר לקרב הבוץ הניטש סביבה, עד שלקראת הסוף פרצו לעמדת המיקרופונים שתי פרקליטות מהפרקליטות, ואחת מהן, ענבל ברסנו, פרצה בצווחות איומות ולא נגמרות על ההרס שעומדת גרסטל להמיט על שלטון החוק בביקורתה הנוראית, או משהו. גם כאן, גרסטל המתינה בסבלנות וענתה בקיצור, ללא התלהמות. אחת הטענות של הפרקליטה המצווחת הייתה שהיא בעד ביקורת (ברור!) אבל מכיוון שאין לה ביטוח היא חוששת שעלולים לתבוע אותה בעקבות דוח של הנציבות. זה ממש לא ייאמן. לו בדקה, הייתה הפרקליטה מגלה שהחוק קובע במפורש שעובד מדינה שפעל בתוקף תפקידו נהנה מחסינות מוחלטת. אם ייתבע, המדינה תיכנס לנעליו, תנהל את התביעה ותשלם את הפיצוי, אם ייפסק כזה.
אותן פרקליטות מצווחות טענו בנוסף, כי הן חוששות שגרסטל תתערב במהלך תיקים המתנהלים על ידן. גם כאן, מדובר במדע בדיוני. לנציבה יש סמכות לבדיקת תיקים שהסתיימו בלבד. את כל הדברים הללו הפרקליטות הצורחות בכלל לא ידעו. למה? כי הוועד שלהן מנע מגרסטל לצאת למסע בין המחוזות השונים ולשבת עם הפרקליטים ולשמוע אותם ולהשמיע להם ולהסביר להם שנציבת הביקורת מאמינה בפרקליטות חזקה, ולהסביר להן את הצורך בביקורת, ואת העובדה שהיא תהיה מדודה, לא אישית, נטולת המלצות. אני מקווה ומתפלל שבקרוב מאוד הפרקליטים המסורים שלנו יבינו שבראשם עומד ועד בריוני, אלים ונכלולי, וישימו קץ לסאגה הזו.
6
המקצוען
מילה אישית אחרונה, שתיפתח בגילוי נאות: יורם באומן הוא חבר קרוב ויקר שנים רבות. עוד גילוי נאות: הייתי בין אלה שניסו למנוע ממנו להסכים לקבל על עצמו את תפקיד יו"ר מינהלת הכדורגל לפני שנתיים. הזהרתי אותו, איימתי עליו, הצגתי בפניו תרחישי אימים ונכשלתי. באומן קפץ למים. השבוע, במפתיע, הודיע על פרישה.
הרקורד שלו מפואר. באומן הוא איש שיווק, איש מקצוע, שהקים ומנהל משרד פרסום ואסטרטגיה ענק. אדם עם קבלות. הוא עבד בהתנדבות, סימן לעצמו מטרות ועמד כמעט בכולן. הוא לא התלהם, לא הסתכסך, לא השמיץ, לא גידף ולא ניסה לעשות לביתו או למשרדו. הוא מקצוען נטו, שסולד מתככים ומפוליטיקה. הוא התנגד לחתימת הסכם שיווק מהיר עם זכייני השידור, התעקש והגדיל את סכום התמלוגים הגדלה דרמטית, אפילו היסטורית.
הוא טיפל במחאת הכרטיסים שפרצה בקיץ שעבר במהירות ובנחישות, אסף את ראשי המועדונים, דפק על השולחן והביא לקביעת מחיר רף קבוע ומתווה מוסכם. הוא נאבק באלימות במגרשים ושינן שוב ושוב שהאמא הישראלית לא תשלח את ילדיה למגרש בלב שקט עד שלא יבוערו הבריונות והוונדליזם. לצורך העניין הוא גייס את שרת המשפטים ואת שרת הספורט, החל בהליך חקיקה ומקווה שהפירות יתחילו להבשיל בקרוב (גם אנחנו). הוא גם גייס את המועדונים למאבק הזה וכמה מהם פעלו בהצלחה (מכבי ת"א).
הוא החליט לשפר את חוויית הכדורגל ואת המוצר המוגמר. ספריי סימון לשופטים, שמות השחקנים על גב החולצה, מהשנה הבאה המשחק יצולם רק מול יציעים מאוכלסים בקהל, אצטדיונים שאין בהם שירותים מספקים או שעוני זמן נפסלו. הוא סבל בשקט את שגיונותיה של השרה מירי רגב, הכיל את משבר השבת ופתר אותו בלי רעש וצלצולים. בסוף, רגב התקפלה במרבית הסוגיות ואפילו היא הבינה את האילוצים. כשהייתה סכנה להתפרקות הערוץ הראשון ואי עמידה בהתחייבויות התשלומים, באומן פעל במהירות, החל בהנפקת זיכיון בזק, והביא את המפרק להתקפל ולעמוד בכל התחייבויותיו.
בשנתיים שלו בתפקיד עלה מספר הצופים עלייה תלולה, משבר הטוטו נפתר, וזכויות השידור לשנים הקרובות נמכרו במחירי שיא תוך הקפדה על שיפור החוויה: כל משחקי ליגת העל ישודרו שידור חי, HD, עם חוויית "מסך שני" (גם בסלולר), עם סטטיסטיקות מושקעות ושכבות מידע חדשות, כנהוג באירופה. הכדורגל יקבל בשנים הקרובות 680 מיליון שקל בזכות ההסכם הזה, ובאומן התעקש שלא הכל יזרום לכיסוי הבורות התקציביים של הקבוצות, חלק מהכסף יושקע בעתיד. לכל הקבוצות יהיו אתרי אינטרנט, דפי פייסבוק, מומחי שיווק, דוברים ובעלי מקצוע. שלטי הפרסומת בכל המגרשים יהיו לד דיגיטלי, מה שימקסם את אפשרויות הפרסום. בליגה הלאומית ישודרו חמישה משחקים בשידור חי, כולל משחק מרכזי ביום שני, כ"משחק מקדים" למשחק המרכזי של ליגת העל. מזכיר את "ההצגה הכפולה" בבלומפילד של ילדותנו, רק בצבע.
באומן חוזר לעסקיו ואנחנו להרהורינו הנוגים. תארו לעצמכם שגם הממשלה הייתה ממשלת מקצוענים שפועלת ככה. אנשים שבאים לעבוד, בלי אינטרס פוליטי, בלי קופון כלכלי, בלי לנסות למצוא חן בעיני אף אחד, קובעים משימות ומנסים לעמוד בהן. ועוד משהו: מזל שלא שכנעתי אותו לוותר. כמה חבל שהוא מכביסט.