אחותי הקטנה, אמילי, אהבת חיי הבלתי מעורערת, היתה אז בת 15. באחד הימים היא שבה מבית הספר כשצמיד כסף על ידה. "מאיפה?", שאלתי אותה. הבחנתי בו, כמו בכל דבר חדש אצלה, זו הייתה אובססיביות משונה. "יש לי חבר", היא אמרה לי, "הוא קנה לי, תראי". היא הושיטה לי את ידה, על הצמיד נחרטו האותיות E ו־D. "קוראים לו דניאל", היא הסבירה, "הוא בן 16 וגר בפתח תקווה. אנחנו כבר חודש יחד, והיום הוא נתן לי את המתנה הזו".
זה נראה לי קצת תמוה. היא מעולם לא הביאה חבר הביתה, ופתאום היא יוצאת עם מישהו, ועוד חודש? הורי לא עשו מהרומן החדש דרמה מיותרת. להפך. בכל שישי, לאחר הלימודים, אבי היה מסיע אותה במונית שלו אל אותו הדניאל ומחזיר אותה קצת לפני כניסת השבת.
עד ששישי אחד, בשולחן הקידוש, אחותי חדלה מאכילתה והביטה בנו. "מה קרה, אמילי?", שאלה אותה אמי, "למה את לא אוכלת? זה הבשר שאת אוהבת".
"אני רוצה שתקראו משהו", היא אמרה וקמה ממקומה, הלכה אל חדרה, פתחה את אחת ממגירות השידה, מעוטרת הסטיקרים, ושלפה ממנה מכתב. היא נעמדה ליד הכיסא שבו ישבתי וביקשה ממני "מרסל, תקריאי להם".
הקראתי. "אמילי, אהבה היא דבר חזק, אבל לצערי לא תמיד אפשרית כל כך. את לימדת אותי משמעותה של אהבה אמיתית. לא אכפת לי כמה קשיים יהיו בדרך, תמיד ארצה אותך לידי. דניאלה".
שקט השתרר בשולחן.
"זו בת!", צעקתי מיד, "זו בחורה שכתבה!".
"כן, לא דניאל", אמרה אמילי והשפילה את ראשה. "אני אוהבת בנות". היא לקחה ממני את המכתב ועדיין לא הצליבה מבטה עם הורי.
אמי נעמדה פתאום ובקול רועד וחלש שאלה את אמילי: "זה מה שמגיע לי?".
מיד אחר כך הטיחה כוס זכוכית ברצפה והלכה אל חדרה. אבי הביט באמילי, מלמל "אל תילחצי, זה עובר, זה עובר", והלך אחרי אמי. שניהם עוד היו אז נשואים.
הבטתי באמילי כמו נעלבת. אחותי, בשר מבשרי, יודעת סודותי, שכאבה הוא כאבי ושמחתה היא שמחתי, לא גילתה לי? כן, השוק הגדול היה אצלי. ובכל זאת, חיבקתי אותה ושאלתי "נו, היא יפה לפחות?".
"כן", השיבה אמילי בשמחה, כמו שוכחת מדמעותיה. היא לקחה אותי אל חדרה והוציאה תמונה משותפת. "היא באמת יפה", התיישבתי על מיטתה של אמילי. "אז תגידי", אמרתי לה, "אם נגיד לא היית אחותי, והיית רואה אותי בבר, יש מצב ש...?"
"איכס", ענתה אמילי, "בחיים לא".
צחקנו, כאילו שכחנו מההורים ההלומים בחדר ליד.
חלפו שנים. אמילי חוגגת ממש עוד מעט 24. היא הפכה לאישה יפה, פניה מצוירות בדיוק רב, גופה מעט דשן וצורתו נשית להחריד. היא קולחת, חכמה, ועיניה יספרו לכם את כל הסיפורים שתרצו לשמוע.
היא גרה ברמת גן עם מאי, זוגתה הנפלאה. הן מגדלות יחד כלב קטן ופוחז בשם אלברט. בימי שישי הן מרגישות שקצת ריק לי, מתקשרות אלי ובאות לאסוף אותי מביתי. הן מניחות על השולחן שלהן את כל המטעמים שאני הכי אוהבת. אין ספק, יש להן בית אמיתי.
לפני כמה שבועות טלפנה אלי אמילי בבקשה קצת מוזרה. "מרסל, נוי וחן רוצות שתחתני אותן". נוי וחן הן שתי חברות של אמילי וזוגתה. גם הן גרות יחד תקופה ארוכה ואוהבות זו את זו עד מאוד.
"אני? לחתן? ממתי אני רב?", שאלתי. "זה מה שהן רוצות, תעשי את זה בשבילי, זה חשוב לי". אמילי יודעת בדיוק על אילו מיתרים לפרוט כדי שתצא ממני סימפוניה. הסכמתי מיד. כתבתי להן את מהלך הטקס - ציטוטים מרגשים, נדרים, החלפת טבעות ומעט דברי קדושה.
כשהקראתי בפניהן את מה שכתבתי הן התרגשו ובכו. אני לא הצלחתי להתרגש, לא היה פה עניין של חתונה חד־מינית או סטרייטית, פשוט כל עניין החופה, הטקסיות, הסמליות, נראה לי כמו משהו שדעך מזמן, ספק מגוחך.
יום החתונה. הגעתי אל האולם מלווה בבן זוג נחמד. אמילי עמדה שם עם זוגתה, שתיהן נרגשות לראות את החברות הכי טובות שלהן מתחתנות. "מרסל", אחותי באה לקראתי, "הן מחכות לך בחדר הכלות, תעשי להן טקס יפה, טוב?". "תהיי בטוחה", עניתי לה.
ראיתי את מבטו של בן הזוג נפעם מיופיה של אחותי, בטח גם הוא תהה לעצמו על הבזבוז למין הגברי. נכנסתי אל חדר הכלות. הן ישבו שם, מאופרות, מסורקות, לבושות בשמלות לבנות, יפהפיות. "הרב הגיע!", אמרתי, והן צחקו. עשינו חזרה קצרה, נישקתי את שתיהן ושאלתי אם הן מתרגשות. "בעיקר רעבות", הן ענו.
צחקתי. אישה לאישה, כל כך דומה, כל כך נוח, כל כך טבעי. הבטחתי להן שיהיה מעולה ויצאתי. מנהל האירוע ביקש במיקרופון לעזוב את הבופה ולהתקרב לרחבת החופה. צחקתי עם בן הזוג שהגיע עמי ואף הבלחתי לו נשיקה בסתר. "איך את לא מתרגשת?", הוא שאל. "שטויות, זה סתם טקס", עניתי. "טוב, אני זזה".
נפרדתי ממנו ועליתי לחופה. משפחות הכלות כבר עמדו שם, חיכו שאפתח את הטקס. ואז קרה דבר אחר, דבר זר, משונה, לא מוכר. הבטתי על כולם מבימת החופה, גברים, נשים, בני כל הגילים. בשורה הראשונה עמדו אמילי ובת הזוג שלה ואחריהן עוד 200 איש. כולם חיכו ששתי הכלות ייכנסו, כולם הביטו בי בעיניים צמאות, כאילו מצפים ממני להסביר את הטקס הזה, לחזק בהם את האמון בזוגיות מסוג זה.
ומבטה של אמילי, והחופה מעלי, ושתי הכלות שעוד רגע ייכנסו, הפרפרים בבטן, אני יכולה להישבע שהשכינה הביאה אותם. שאפילו אלוהים, בכבודו ובעצמו, יורד בכל פעם שמתחילה חופה ומפזר עליה אבקת קדושה.
הקראתי סיפור קצר באוזני הקהל וסיימתי במילים "והערב הן כאן, יענדו טבעת זו על אצבעה של זו וייצאו אל השפע שיש לחיים המשותפים להציע להן. נוי וחן, בואו אלינו".
ואז, כמו קריעת ים סוף, התפצל הקהל. אלה לימין ואלה לשמאל. ועל בד לבן, עם עלי שלכת אדומים מעליו, פסעו שתי הכלות, דומעות, נרגשות, חזקות מהחיים. הן עלו לחופה, חייכו אל המשפחות, והטקס החל.
הן נדרו נדרים, נשקו זו לזו, ובספירה לאחור של כל הקהל דרכו על שתי כוסות. לזכר חורבן בית המקדש, לציון הבנייה היפה והחדשה של ישראל הליברלית, התומכת, החכמה.
אמי כבר לא בוכה בחדרה ובטח לא כועסת על אמילי. כשנשקה לראשה לאחר זמן מה ואמרה לה "את הבת שלי ושום דבר לא ישנה את זה", חיבקה אותה אחותי והלכה לקעקע את המילה "אמא" בידה הימנית.
גם אצל אבי התדהמה חלפה במהירות. הוא חובש כיפה, גבאי של בית כנסת, ובכל זאת, בערבו של איזה יום מזג לו ולאמילי קולה, פרס בגט לעיגולים קטנים והניח עליהם זיתים ירוקים. עוד לפני הביס הראשון כבר אמר לה "את יודעת, אלף רבנים לא יצליחו לשנות אותך, ואני בטח שלא. אבא אוהב אותך כמו שאת".
הבטתי בעיני אחותי, שם מהחופה. הן זהרו, בדיוק כמו בילדותנו, כשקיבלה בגד חדש, ילקוט או צעצוע.
ואלה היו הפנים של אמילי שלי, אחותי הקטנה, שהיו גאות בי. ואולי, בסתר לבה, ידעה שזו הפעם היחידה שתראה את אחותה תחת החופה. ואולי, עמוק בפנים, ידעתי זאת גם אני.
היא הראשונה שנישקתי כשירדתי מהחופה. והיא הראשונה שגילתה לי מה משמעותה של אהבת אמת, מה משמעותו של האומץ, ומה משמעותם של ערכי היסוד והאמת.
באותו הלילה, ברחבת הריקודים, עמדו שתי כלות יפות ורקדו. וגם אלוהים, בדמות ברמן יפה שמזג משקאות לאורחים וצעק "בשביל זה בראתי לכם עולם, בשביל זה נתתי לכם את הלב הפועם ואת השפע היפה, רק בשביל זה".