ספונטניות זו תכונה שכולם אוהבים להצהיר שהיא חלק ממארג תכונותיהם החזקות. אלא שברוב המקרים מתברר שגם הספונטני היהיר ביותר הוא לא ספונטני ולא נעליים. משום מה התרגלנו לחשוב שספונטניות היא דווקא תכונה טובה ששווה לאמץ ולנפנף בה. ואני רק עכשיו הבנתי שהספונטניות הקוסמית המעצבנת שלי, אולי בכלל דופקת לי את החיים.
אסביר: חברה טובה מתכננת טיול לחו"ל בקיץ, ומכל מיני שיקולים היא הזמינה כרטיס כארבעה חודשים לפני המועד, ושאלה אם ארצה להצטרף. אמרתי שלא. ותהיתי, האם זו העבודה שלי שלא מאפשרת לתכנן שום דבר מראש אשמה בכך, או שמא זו בכלל תכונת אופי שסבתי הורישה לי, עם ה"אלוהים גדול עוד ארבעה חודשים" הזה. לשמחתי, המשפט שמערב את אלוהים בכל דבר עדיין לא נכנס לז'רגון הפרטי, אם כי אני מניחה שככל שהשנים יחלפו, אני לא אהיה אבא ואמא שלי אלא לחלוטין סבא וסבתא.
אחר כך הוספתי את ה"נראה" המפורסם. זה שמתחיל לגלגל אצלי את הרעיון בראש ולהתלהב ממנו, אבל לא רוצה לומר דבר בקול רם כי ה"אלוהים גדול" של סבתא, נוקש לו עם האצבע על הכתף. יש לי חברים שמתעצבנים מה"נראה" הזה שלי, אולי כי הם מבינים שעד לרגע האחרון הם לא יקבלו ממני תשובה.
חברתי היא אישה אמיצה. אמרתי לה את זה. לא לפני שתהיתי כיצד לעזאזל אפשר להעביר חודשים של ציפייה בלי לפתח חרדות כלשהן על דברים שעלולים להשתבש בדרך. נכון, זה זול וחסכוני, אבל אני תמיד מעדיפה לשלם יותר רק כדי לשמר את תחושת החופש שבו אני מחליטה החלטות מהיום למחר, או גג לעוד יומיים. בסדר, גם שבוע עוד תקף.
האסכולה שחברתי שייכת אליה היא אסכולת ה"מתכננים". על פי תפיסת עולמם של המתכננים מראש, ספונטניות היא אם כל הצרות והיא תכונה שבגללה אנשים רק חולמים חלומות ובסופו של דבר לא מוציאים לפועל כלום. מבחינתי, התכנון הוא השטן. תכנון מראש של אירוע, טיול או כל דבר גרנדיוזי שדורש היערכות נפשית ופיזית אליו, פותח תיבת פנדורה מלאה בשדים. אני מיד חשה את זרועותיהן החונקות של המפלצות ששוכנות בתוך התיבה מתלפפות סביב צווארי. שעון החול התהפך. הזמנת טיסה לאוקטובר? אין כבר דרך חזרה. האמת היא, שאם מישהו יסגור איתי עכשיו תאריך לטיסה, לאירוע או דייט בטווח של יותר משבועיים (וגם אז זה יותר מדי), אני מניחה שאחטוף התקף חרדה שכולל קוצר נשימה ושלל גירודים.
שלל מחקרים שנעשו על עכברי מעבדה אנושיים כמונו גילו שאנשים אופטימיים יותר כשיש להם משהו לצפות לו. מתברר שאנחנו, בני האדם, מתים על ספירות לאחור, הכוללות ככל הנראה בתוכן גם חישובי קץ. אני מניחה שזה נכון ברוב המקרים, אם כי אני מוצאת את האופטימיות האישית שלי מכוונת תמיד למשהו רחב יותר, ולא ספציפי כמו חופשה למשל או הופעה של אלטון ג'ון (כמובן שטרם רכשתי כרטיס).
טובי הפסיכיאטרים יטענו שייתכן שיש לי איזו בעיה עם מחויבות ארוכת טווח. כמו אותו חבר טוב, שמתעקש שאישה בגילי לא יכולה לשתות קפה בביתה בכוס חד־פעמית: “את צריכה ללמוד להתחייב לכוסות קבועות מזכוכית", הוא טוען, אף שהסברתי לו לא פעם שזה לא קשור לארעיות אלא לעצלות. ובכלל, הבעיה הגדולה שלי עם הפסיכיאטריה, היא שהיא מקבעת אנשים בתוך פרופיל שמבוסס על שאלונים על גבי שאלונים שלא מותירים שום מקום לספק. אני כבר טענתי כאן לא פעם, שלדעתי האדם הוא לא מקשה אחת ברורה וסכמתית של תשובות לשאלות, אלא סך כל חלקיו השבורים. ובדיוק כמו חפיסת שוקולד שבורה, אני לא מכירה אנשים ששבורים באותו המקום, אפילו לא כוסות.
כתב ההגנה שלי אל מול הפסיכיאטריה המחוזית הוא כדלקמן: לא משנה מה טענתכם, לי אין בעיה של מחויבות. אני מחזיקה משרות ארוכות טווח עד כמה שהמקצוע הזה מאפשר, אני לא עוזבת דירות אלא אם כן הורסים את הבניין, ותאמינו לי שגם זה כבר קרה. מערכות יחסים ארוכות כבר היו לי, ונמשכו בנחת כל עוד הן לא חנקו את הצוואר.
בשורה התחתונה, נדמה לי שמה שמפחיד אותנו, הספונטניים והרגישים, הוא ההצהרה. אם אנשי ה"אני חייב תשובה ברורה" יפסיקו לבקש מאיתנו להצהיר הצהרות בכתב ובעל פה ופשוט ייתנו לנו לחיות, אנחנו נגיע יחד איתם לאותו המקום בדיוק. בסופו של דבר, הכל בחיים זה עניין של סמנטיקה.