להיות קצת טכנופוב בחברה שסוגדת לטכנולוגיה, עלול להיות עניין מתסכל. כלומר, נניח לרגע שאני עושה ברגעים אלה ממש עבודה נהדרת. מה כבר יכול להיות? ובכן, במקרה הטוב, אי שם בעוד אי אלו שנים, ימצא מישהו איזה זיכרון דיגיטלי של טורַי ויעביר אותם לידי החוג להיסטוריה כהוכחה לכך שהיו זמנים שבהם טסטוסטרון עדיין היה חוקי. הבעיה היא שגם לפי התסריט האופטימי, כל זה יקרה הרבה אחרי שאפסיק להיות אטרקטיבי אפילו בתוך בופה לתולעים. לעומת זאת מדענים, אתם יודעים, יכולים לגלות כוכב שייקרא לנצח על שמם או לפתח איזו תרופה שתנציח אותם. ועדיין, עם כל ההערכה לאנשים שמחקריהם משנים את חיינו, אחת לזמן מה נתקל הקורא הנבון במחקר שמעמיד בספק את חיוניותה של הקהילה המדעית כולה.
השבוע, למשל, תוך כדי קריאת פוסטים שנחלקו באופן מובהק בין מי שחושבים שצריך לשנות את שם מדינת ישראל לשמו של החייל היורה מחברון, לבין כמה בוגדים רכי לבב שסבורים שיש להסתפק רק בצל"ש, פרס ישראל וקריאת כמה רחובות מרכזיים על שם הגיבור, נתקלתי במחקר שקובע חד־משמעית שזוגות שמנהלים מערכת יחסים ארוכת שנים, יזכו, ובכן... למערכת יחסים ארוכת שנים!
נשבע לכם שאני לא ממציא: מדענים מאוניברסיטת סטנפורד המכובדת ראיינו זוגות בשלבים שונים של הקשר. הם מצאו (לתדהמתם!) שככל שמערכת היחסים בין בני זוג ארוכה יותר, רוב הסיכויים שהיא תוסיף להאריך ימים: זוג שנמצא ביחד כשנה, טובים סיכוייו להימצא יחד בעוד שנה, יותר מאשר זוג שנמצא במערכת יחסים של כחודשיים. כך גם לגבי מי שנשואים כבר עשר שנים למשל: טובים סיכוייהם למצוא את עצמם באותו קשר זוגי מחייב גם בעוד עשר שנים (ולציין 20 שנות נישואים), מאשר אלו של מי שזה עתה ציינו את יום הנישואים הראשון שלהם. אף שלא התעמקתי, הרשו לי להניח בזהירות שמי שנשוי כבר 50 שנה, סיכוייו לציין 55 שנות נישואים לאותה האישה טובים מאלה של מי שזה עתה התעורר לצד בת זוג שהכיר אמש בפאב. אומנם לא כיליתי מיליונים מכספי משלם המסים כדי להגיע למסקנה החותכת הזאת, אבל מילה שלי - יש לי עין טובה לדברים האלה.
גם בלי שראיינתי אפילו זוג אחד לצורך המחקר הפרשני שלי, הרי שאני יכול להציע כמה הסברים לתופעה, כמו למשל שמי שסובלים את חולשות בני הזוג שלהם גם אחרי חמש שנים נניח, טובים הסיכויים שישלימו עם אותן חולשות גם אחרי עשר שנים. לעומתם, מי שנמצאים ביחד רק חמישה שבועות - סביר להניח שעדיין מרחפים בספירות שלא מאפשרות לראות את חולשות האחר/ת.
גם ברמה הפרקטית אני יכול לחשוב על כמה הסברים משכנעים לכך שזוגיות ארוכה מייצרת זוגיות ארוכה עוד יותר: ילדים, רכוש משותף ואפילו העניין השטחי אך הרלוונטי להפליא שבמסגרתו בגיל 25 למשל, קל יותר למצוא בני זוג חדשים מאשר בגיל 50 - כשאת צריכה מגהץ כדי להחליק את הצוואר, ואתה - למראה קטנה של רופא שיניים כדי לראות את האיבר שבעזרתו אתה אמור לחגוג את חזרתך לשוק הפו"פ.
אבל אפילו זאת לא הבעיה שלי עם המחקר האמור. לא מסקנותיו הן שמטרידות אותי, אלא דווקא נקודת המוצא שלו: ההנחה שזוגיות רבת שנים היא מטרה ולא אמצעי.
האם חייו של אדם ש"זכה" לזוגיות ארוכה הם בהכרח טובים יותר? כמי שנמצא במערכת יחסים כמעט מאז ומעולם, אני יכול לומר לכם נחרצות: וואללה, אין לי מושג. אנחנו טובים בלשכנע את עצמנו שטובים חיינו מחייהם של הרווקים ההוללים, שלכאורה חופשיים כציפור אך למעשה מתעוררים בכל בוקר לריקנות גדולה. אנחנו ממירים את האהבה לבני הזוג שלנו באהבה לילדינו, גם מתוך אמונה שיופיים וחוכמתם הם עדויות להצלחת המערכת הזוגית שלנו. אנחנו מעדיפים לזכור שמחות משפחתיות על פני לילות ארוכים שבהם חלפו חיינו בנמנומים נוגים מול הטלוויזיה בסלון... ואם אנחנו לא בטוחים, תמיד יהיה לנו פייסבוק שבו אנו מעלים ביום הנישואים פוסטים כמו "לחברה הכי טובה שלי, את יפה כמו ביום שבו נפגשנו" (אתה אולי מדחיק, אבל ביום שבו נפגשתם היא בסך הכל עמדה ליד הבחורה היפה שלא ראתה אותך ממטר) במקום משפטים כמו: "היום שוב נרדמתי מול חדשות הספורט בעוד היא מורחת את הקרם שאמור לחדש את פניה כקדם, לא בטוח שזה טוב".
כן, חברים, יש דברים רבים שמדענים יכולים ללמוד על מערכות יחסים, ואני די בטוח שהם היו יודעים אותם גם בלי לחקור, אילו היו מצליחים להשיג אחת משלהם.