1
הסכמתה של ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לכך שמצרים תחזיר לערב הסעודית את הריבונות על האיים טיראן וסנפיר, משמעותית הרבה יותר מהמהלך עצמו. לא אחת כתבתי כאן על החשיבות שיש לייחס לברית אסטרטגית אזורית בין ישראל למצרים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות, הרשות הפלסטינית ובעתיד גם טורקיה. הדבר מקבל משנה חשיבות בעיקר לאור מה שנראה כ"נטישתה" של ארה"ב את המזרח התיכון, יציאתה מעיראק ומאפגניסטן ואי התערבותה במשבר בסוריה.
מדינות האזור, בעיקר אלו שנתמכות על ידי ארה"ב כבר עשרות שנים, מתחילות להבין כי עליהן לחשב מסלול מחדש ולקחת את האחריות לגורלן בידיהן. בזהירות וברגישות נאמר, כי ניתן לראות במהלך הקטן הזה, באזור חשוב אסטרטגית לישראל - מעין "צעד בונה אמון" בדרך לברית אסטרטגית אזורית מוגבלת, ובהמשך רחבה וגלויה יותר.
עבור ישראל, החשיבות בשליטה באזורי האיים סנפיר וטיראן נובעת מהצורך להבטיח חופש שיט למפרץ אילת וממנו בעיקר בשעת חירום, כמו גם למעקב אחר אוניות המבריחות נשק או פלטפורמות טרור ימיות. יש להניח כי ישראל קיבלה ערבויות מצריות וסעודיות שכך יהיה. במהלך הזה מחזקת ישראל באופן משמעותי את הקשר למצרים ולנשיא א־סיסי, והופכת אותו לשחקן מרכזי בשימור היציבות באזור. העובדה כי א־סיסי היה רמטכ"ל צבא מצרים מסייעת מאוד לעניין, כמו גם אחריותו להילחם בטרור האסלאמיסטי ולמנוע איראן גרעינית. לסעודיה אינטרסים דומים.
ישראל החלה ב"רומן" הזה כבר בצוק איתן, והיא מתנהלת בעניין בשום שכל ובאחריות. אירוע לכאורה שולי זה מחזק גם את השלום הבלתי מולבן עם סעודיה, שיולבן בפועל רק לאחר שייחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים, וגם זה משהו.
במשך שנים לא מעטות ככתב צבאי בתקופות סוערות, עשיתי לי מנהג קבוע: אחת לזמן מה הייתי יורד לבסיס חיל הים באילת ומצטרף לצוות ספינת הדבור לסיור התקופתי להפגנת נוכחות סביב טיראן וסנפיר. כיומיים של הפלגה במפרץ עקבה, בים נוח ובשמש מלטפת, עם נופים פראיים של סעודיה מצד אחד ושל סיני מצד שני, עם מוזיקה וספר טוב ודגים ששלה הצוות מן הים. את הלילה היו מנצלים לאימון של ירי מתותח על כלי טיס ומזל"טים או לאימון אחר שהיה מפר את השלווה, השקט והיופי של האזור. עוד נשוב לשם אולי, לשיט של נופש בעידן טוב יותר.
2
חקירתו של החייל מבצע הירי בחברון הופכת לאירוע פוליטי שגורר את צה"ל ואת החברה הישראלית לתוך כאוס מסוכן. אינני בקי בתוכני החקירה ואני בהחלט סומך על מצ"ח ועל שיקול הדעת של הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל שרון אפק, בעניין זה כמו בעניינים אחרים.
השבוע, כשהודלפה ופורסמה עדותו של החייל במצ"ח, צדו את עיני מספר משפטים שאמר חייל בן 19 בתוך התרגשות אופיינית ומלחיצה של חקירה באזהרה. החייל אמר בערך כך: במעשה שעשיתי פסעתי בנתיב שסללו שר הביטחון והרמטכ"ל במלחמה בטרור וכו'. אני מניח שהחייל תודרך על ידי פרקליטיו לומר את הדברים, שנועדו כנראה לאוזני הפצ"ר, כרוצה לומר: דע לך - אם תוביל אותי לבית המשפט, אתה צפוי לסבך את צה"ל במשפט פוליטי שאליו נגרור את שר הביטחון שירה באבו ג'יהאד, את הרמטכ"ל, את אלוף הפיקוד ועוד.
מן המפורסמות הוא שמאחורי כל הדלפה ניצב אינטרס. במשך שנים התפרנסתי מהדלפות, במשך שנים נאבקתי בהן ובמשך שנים סבלתי מהן. ככה זה אצלנו. ההדלפה יכולה לקדם חקירה, לשבש אותה, לשרת הגנה, לשרת תביעה ועוד.
בפני הפצ"ר אתגר מורכב. כמעט כל החלטה שלו עלולה לאתגר אותו בבג"ץ. אני בטוח כי יחליט וינמק היטב ולא ייפול קורבן למניפולציות של צד זה או אחר, שהרי מה שמתרחש בסוף לנגד עינינו הוא ויכוח פוליטי, ציבורי וערכי בשאלה: האם כל מי שיוצא לבצע פיגוע צריך למות בסוף התהליך, או שהוראות הפתיחה באש של צה"ל והפקודות הן חוקיות ורלוונטיות? זה כל הסיפור.
3
מכתבם של ראשי ארגון שוברים שתיקה לרמטכ"ל גדי איזנקוט, שבו הם מתריעים ודורשים לחקור את "השפעתם של המתנחלים על צה"ל בשטח", איננו הראשון בסדרה. כבר שנים רבות יש בשמאל טענות כי המתנחלים מבצעים "שטיפות מוח" בחיילים, מנסים לרתום אותם לצדם ולגרום להם להזדהות איתם במפגשים ובחיכוכים עם מערכת הביטחון.
מניסיוני, האמת מורכבת יותר. מאז ומתמיד היה הקשר בין צה"ל להתיישבות חזק ומובנה, מעצם החיים המשותפים בגבול הצפון, בעוטף עזה או ביהודה ושומרון. זוהי תמצית התפיסה של "המגל והחרב". בשנות ה־80 וה־90 נרשמו בגבול הצפון יחסים הדוקים מאוד בין הצבא להתיישבות, ואלו הועתקו בהדרגה ליהודה ושומרון.
זהו מהלך נורמטיבי, ראוי וערכי שבו אמורים החיילים להכיר את האנשים שעליהם הם מגינים, להתארח אצלם כשניתן, לקבל כוס תה חמה לעמדת השמירה ועוגה לשבת או טרמפ לצומת.
הבעיה מתעוררת כשיש חריגה מהנורמה, כשמנסים להשפיע על החיילים. היו מספר מקרים כאלה בעבר, בחברון ובמספר יישובים ביהודה ובשומרון, והימנעות מאלה מוטלת כחובה על המפקדים ועל ראשי היישובים. אלה וגם אלה צריכים לוודא שלא ישפכו את התינוק עם המים, ושלא יתרחשו אירועים חריגים שיגדרו בין הצבא להתיישבות באשר היא.
4
האלוף (מיל') אודי אדם, שמונה השבוע לתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון במקומו של האלוף (מיל') דן הראל, הוא מינוי איכותי ומקצועי של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון.
מסלול תפקידיו של אדם בשנים האחרונות מהווה למעשה "חפיפה" מושלמת לתפקיד המנכ"ל: ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה במטה הכללי, אלוף פיקוד, יו"ר הקריה למחקר גרעיני ויו"ר התעשייה הצבאית. אין מסלול מושלם מזה: המרחק מהשירות הצבאי, הבגרות והניסיון העודף על אלופי צה"ל, הטראומה הצרובה של צבא לא מוכן דיו במלחמת לבנון השנייה והניסיון הממלכתי, הפיננסי והציבורי - כל אלה הם יתרונות משמעותיים עבור אדם, שצריך להוביל מהלכים גדולים ומשמעותיים עבור מערכת הביטחון לשנים הקרובות.
האלוף אדם הוא איש עבודה ממלכתי, הוא לא בחוג הסילון, שמו לא מככב בתקשורת, והוא איננו מחובר לפוליטיקאים ולעיתונאים כמרכיב ב"ארגז הכלים" שלו. אלו יתרונות גדולים, בצלמו וברוחו של יעלון. בהצלחה.
5
ארבע שנים במרומי מגדל עזריאלי נותנות נקודות תצפית, הן בתוך המגדלים והן מבעד לחלונותיהם, על התחביב הישראלי לגדל אגדות, לנפח אותן, להחניף להן עד מבוכה, ואחר כך, ללא רחמים, לבעוט אותן החוצה: מהמגדל צנחו מטה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא נוחי דנקנר ומשפחת ליבנת, כמו שותפים אחרים לאי.די.בי; מוטי בן משה בא למגדל ונעלם; וכעת ענבל אור שעברה מהמגדל המשולש למגדל העגול, ולקחה עוד חדר ועוד מסדרון ועוד עובדים ועכשיו צונחת למטה. במסדרונות, אצל עורכי הדין, אתה פוגש נציגים של זיסר ושל פישמן וגם של בר רפאלי ועוד ועוד.
זה קשה וכואב מאוד.
המסקנה: ללמוד מזה. לא למהר ולרומם, לפאר ולשבח כל אורח חדש, כל גורם שעולה וצומח, ולא למהר לרמוס, "להגלות" ולחסל ציבורית כל מי שנחלש או שעומעם זוהרו. חלק מהם עוד יחזרו למודי לקחים, וחלק כבר לא. מגדלי עזריאלי כבר רגילים, הם ראו כבר הכל. שבת שלום.