סוף פתוח: המשבר עם ארה"ב לא יסתיים כשנשיא חדש ייכנס לבית הלבן

הבורות המודעת של מרבית אזרחי ישראל בקשר החשוב והדרמטי עם ארה"ב מאפשרת לנו להתבונן באופן מעט משועשע על הבחירות בארה"ב, לכעוס על אובמה, ללגלג על הנאיביות האמריקאית ולהתעלם מהפער ההולך ומתרחב בינינו לבינם. רגע לפני שנצלול למערכת היחסים הזו חשוב לומר שהמספרים לא משקרים: הם מראים שיש יציבות ואפילו עלייה בתמיכה של דעת הקהל בארה"ב בישראל, בעיקר מול הפלסטינים, והיא נעה סביב 70%. הבעיה העיקרית שלנו היא שבקרב הדמוקרטים הליברלים - כלומר האליטות - חלה נסיגה. 
 

אז אפשר לנחור בבוז מול המגמה ולומר שעדיף להתמקד בחגורת התנ"ך של הרוב הלבן אוהב ישו והיהודים, ולא במרצים מעצבנים בברקלי ובפוליטיקאים צדקנים בוושינגטון. אבל חייבים גם לחשוב איך עוצרים את הסחף הזה, ולהביא בחשבון את ההשלכות שלו. כי האליטות, שם כמו כאן, מנהלות את היחסים ואת הבירוקרטיה, והתחושה היא שישראל הפכה להיות סוג של נודניק מציק. 
 

קחו למשל את העניין המדיני המרכזי שעומד בפני ראש הממשלה - המו"מ על הסיוע האמריקאי בעשור הקרוב. זה תקוע. שר הביטחון משה יעלון והפקידים מדברים על הצרכים, אבל בנימין נתניהו לא נסע לארה"ב כי יש בעיה. הבעיה פוליטית. נתניהו הציב יעד בלתי ניתן להשגה. בשיחות סגורות יותר ופחות הוא דיבר על הגדלה דרמטית של הסיוע. כיום הסיוע עומד על 3.1 מיליארד דולר בשנה, ויחד עם תוספות ייחודיות כמו מימון "החץ", "שרביט קסמים", "כיפת ברזל" ופתרונות למנהרות, הוא מגיע לכ־3.6 מיליארד דולר. זה אומר שאם ארה"ב מוכנה להעביר 34 מיליארד דולר בעשור הקרוב - זה מקפיא את המצב פחות או יותר. נתניהו דיבר על כך שהוא מסוגל להשיג 50 מיליארד דולר. מאז הוא רמז או נתן להבין כי לא הובן כהלכה, אבל זה הרושם שנוצר. זו תקלה אסטרטגית, כי עכשיו כל סכום נמוך יותר ייחשב לכישלון. 

 

נתניהו אוהב לנצח, אז הוא מחכה שהמו"מ יבשיל. הוא אומר שהוא רוצה להשיג את ההסכם עם ברק אובמה, אבל לא בטוח שזה נכון. ראש הממשלה חושש במיוחד ממהלך מדיני של אובמה בחודשיים האחרונים לכהונתו, נובמבר עד ינואר. כשכבר יהיה ברור מי הנשיא הנכנס וכאשר אובמה עדיין בבית הלבן, ואין לו חשבונות פוליטיים. מדברים על תרחישים שונים של החלטת מועצת הביטחון, על פרמטרים להסדר עם הפלסטינים, אולי על נאום נשיאותי. 

מה שמפחיד את נתניהו הוא הקשר בין הכסף לתעוזה המדינית של אובמה. ככל שהממשל יהיה יותר נדיב בכספי הסיוע, כך הוא יוכל להרשות לעצמו לבעוט חזק יותר בישבנו הפוליטי של ראש הממשלה. מי יוכל לומר משהו נגד נשיא שנתן 45 מיליארד דולר לביטחון ישראל? כך שנתניהו מנהל מו"מ מתוך חשש מדיני מוצדק. יש אפילו מי שטוען שנתניהו לא רוצה לסגור עם אובמה כי הוא לא מעוניין לתת לו את הלגיטימציה של תמיכה בישראל אחרי הסכם הגרעין עם
איראן, וכדי לייצר דה־לגיטימציה ישראלית כלפי כל מהלך מדיני שלו, כך שייתפס כעניין אישי, לא ענייני ולא מקובל. 

נתניהו לא שוכח שאת הסטירה הכי חזקה שהנחית רונלד רייגן האהוד והרפובליקני על ישראל - ההכרה האמריקאית באש"ף - הוא עשה בחודשיים האחרונים של כהונתו. אובמה יכול להיות יצירתי לא פחות. הוא יכול לחזור ולומר שבלי קשר למו"מ המדיני, חייבים לפרק את ההתנחלויות. הוא יכול לדבר על חלוקה או להגיד שמדינה יהודית היא סתם גחמה. 
 

יותר מכך: אובמה ימשיך להיות דמות מאוד משפיעה בשנים הקרובות. הוא צעיר, נמרץ, והוא הסמל החדש והנוצץ של המחנה הליברלי בארה"ב. הוא ישפיע על הבחירות אצל הדמוקרטים ועל הבחירות לקונגרס ולסנאט, ולא יהיה מועמד שלא ירצה ממנו ברכה וסיוע. אם הילרי קלינטון תשב בבית הלבן, הוא יכול להיות מאוד פעיל, כשליח מיוחד או סתם יועץ או בוחש מאחורי הקלעים - אם רק ירצה בכך. כך שהעוינות האישית והפערים האידיאולוגיים לא יתפוגגו בסוף השנה. 
 

אולי זו הסיבה לכך שרוב הישראלים רוצים לראות בבית הלבן משהו אחר, וכמו אמריקאים רבים הם נשבו בקסמו של דונלד טראמפ. גישת אנטי־אובמה שלו יכולה אולי להסביר את העובדה שהמועמד הרפובליקני הקרוב ביותר בעמדותיו לנתניהו ולימין, טד קרוז, אינו נתפס כאן כמועמד הטוב ביותר עבור ישראל. רחוק מכך: במסגרת סקר של קרן רודרמן שעסק בעמדות הישראלים בבחירות לנשיאות, נשאלו הנסקרים מיהו לדעתם המועמד הכי פרו־ישראלי. טראמפ קיבל 33%, לעומת 31% לקלינטון ו־6% ו־5% בלבד לקרוז ולסנדרס, בהתאמה. 
 

 

טראמפ הוא המועמד הכי אנטי־אובמה, אך לא בטוח שהוא הכי פרו־ישראל. הוא הכי בלתי צפוי. הוא טוען שהוא נושא ונותן קשוח ושישיג שלום במזרח התיכון תוך חצי שנה. תארו לעצמכם את טראמפ פוגש את נתניהו בעוד שנה ואומר לו בחביבות - "ביבי, בוא קח 60 מיליארד דולר לעשור אבל תצא מהשטחים תוך חודשיים. הולך?". מה יעשה ראש הממשלה? כי טראמפ גם יכול לומר שאם לא, אין סיוע.
 

בכלל, נשיאים אמריקאים לא נוטים לפזר בקלות רבה כספים בשנה הראשונה לכהונתם. נשיא נבחר צריך לקיים הבטחות. זה מצטרף לתחושה כללית של כעס, לא רק בקרב דמוקרטים, על כך שישראל נוהגת בכפיות טובה כלפי ארה"ב. שהיא לא יודעת להגיד תודה, שהיא לא מפרגנת. תשאלו את קונדוליזה רייס ואת ג'ורג' בוש, או את היהודים בארה"ב. מהסקר של קרן רודרמן עולה כי 84% מהישראלים מצפים מיהודי ארה"ב להתגייס למען ישראל, אבל רק 53% מהם חושבים שאנחנו צריכים להתחשב בהם בנושאי חקיקה בישראל. כאן הפער מתרחב. זו הסכנה האמיתית. 
 

40% מהישראלים מסכימים עם הטענה שנתניהו פגע ביחסים עם ארה"ב. זה חושף את נתניהו במקום הכי בטוח שלו. אם לקראת הבחירות הבאות בישראל יצליחו מנהיגים בארה"ב להעביר את המסר שעד כה נכשלו בו - שנתניהו בעייתי ליחסים הכי חשובים של ישראל - זה יכול לשנות את התמונה. זו הסיבה לכך שנתניהו נזהר כמו מאש מכל מעורבות בבחירות בארה"ב. הוא על הכוונת, ואין לו שום כוונה לסייע לציידים להשיג אותו בקלות.