"קמפיין ההסתה" נגד יעלון הוא עוד ספין מבריק של התקשורת

ריבלין נכנס לתפקיד בצורה כל כך מוצלחת, עד שכבר היה קשה להבחין אם הוא זוכר שהכל חרטא ושמדובר בסך הכל בפוסטים מכוערים בפייסבוק, שכל בעל טור שחורג קצת מהמרכז - ימינה או שמאלה - חווה אותם בכל עת, או שגם הוא שכנע את עצמו שעוד רגע ההמון עולה על בית הנשיא וטובח בו.
 

האמת, זה לא משנה מה חשב הנשיא. מה שברור הוא שזה היה ברווז. הנשיא לא אוים באמת על ידי אף אחד, אבל זו הייתה עסקה משתלמת. משתלמת עבורו ומשתלמת עבור מי שניפח את הבלון הזה. עבורו, משום שאין כמו פוזה של קורבן כדי להעלות את הפופולריות שלך ואת ההזדהות איתך. עבור התקשורת שניפחה את הבלון, משום שאין דבר טוב יותר מלהציג את הימין הפוליטי כמתלהם, כמסוכן, כרודף. 

לפני כמה שבועות עבר את החוויה המענגת הזו, של הקורבנות, גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. כמה ימים אחרי סיפור הירי בחברון, הפיץ מישהו תמונה שלו בתחפושת של אחשוורוש, והגל התפרץ שוב בחדווה. התקשורת מיהרה לדווח בהבלטה על "הסתה חסרת תקדים". חלק מהעיתונאים, שלא פתחו את מגילת אסתר כבר הרבה שנים, בלבלו בין אחשוורוש להמן, נזכרו שמישהו משניהם גמר כשהוא תלוי על עץ, וקבעו שהרמז כלפי איזנקוט ברור ושכולנו יודעים למה מילים יכולות לגרום. 

רק כדי שיהיה ברור, אני לא מתלהב מכל החגיגה הזו של תמונות כל בכירינו עם כאפייה או עם כובע של אחשוורוש. אם זה היה תלוי בי, היה מתנהל כאן דיון ענייני, נקי ומנומס. אבל מכאן ועד הקריאות "הסתה" על כל ביקורת שמשמיע מישהו, הדרך ארוכה. אף אחד לא מאיים על הרמטכ"ל. אף אחד לא קורא לפגוע בו. מדובר כאמור, בסך הכל בביקורת לא מאוד יצירתית. אלא שכל זה לא משנה. איזנקוט הפך לקורבן. הביקורת עליו הפכה ללא לגיטימית. ומה שהכי חשוב, מי שביקרו אותו הפכו לציבור מוסת ומסוכן. וכשכלי התקשורת מעודדים את הגישה הזו, אין לפוליטיקאים שלנו שום בעיה להכריז שביקורת על הרמטכ"ל היא מחוץ למרחב הלגיטימיות וגם לעבור את זה בשלום, כאילו שאנחנו בקוריאה הצפונית. כי אם כדי להוציא את הימין מסוכן צריך להלבין גם תפיסות אנטי־דמוקרטיות שכאלה, אז אין בעיה.

לפני שבוע הגיע העסק הזה לשיא חדש, כשהתבשרנו שגם נגד שר הביטחון, בוגי יעלון, מתנהל "מסע הסתה". זה הגיע, כמו כשזה מגיע תמיד, כשמניותיו של קורבן ה"הסתה" נמצאות בנפילה, וכדי להציל את המצב הוא נדרש להפוך לקורבן. מה קרה בפועל? ציבור גדול שבחר בו, לא אהב את חריצת הדין שלו נגד החייל היורה בטרם החלה החקירה בעניינו, ולא אהב את הטקסטים המתלהמים שלו אחר כך. יעלון, שלקח לו זמן עד שהבין שהסיפור הזה לא עושה לו טוב מבחינה פוליטית, החל להתחפר. אחרי שהתעקש לשבש את החקירה ולקבוע את השורה התחתונה שלה עוד בטרם התקיימה, החל להתלהם כלפי המבקרים, כשבשיאו כינה את מותחי הביקורת "ראשי כנופיות".  

כל כלי התקשורת שדיווחו על "מסע ההסתה" נגד יעלון ידעו שלא היה כאן מסע ולא היתה כאן הסתה. שבעצם לא היה כאן כלום. שכל הפרשה היתה תמונה אחת, שהריץ מישהו בקבוצת וואטסאפ, תמונה שבה נראה יעלון על רקע מטרה שעליה נכתב שהוא "מחוסל פוליטית".

 

ראשית, גם אם מישהו היה מחליט באמת לחסל פוליטית את יעלון במרכז מפלגתו על רקע עמדותיו, זה היה המעשה הלגיטימי ביותר. אנשים בוחרים פוליטיקאי משום שהם חושבים שהוא יקדם את תפיסת עולמם, וברגע שבו נראה להם שדרכו לא מתאימה להם, מותר להם להפסיק לתמוך בו. העניין הוא שאפילו הדבר הלגיטימי הזה לא קרה. שכן, שום כלי תקשורת לא הצליח להצביע על איזושהי התארגנות בליכוד נגד יעלון.

כלום. איש לא פגע בו, איש לא נלחם בו, איש לא ניסה לחסל אותו. אוויר חם וזהו. כל סיפור ה"הסתה" נולד כאמור מתמונה אחת, שכל תלמיד בכיתה ג' בחוג מחשבים מכין בשתי דקות, תמונה שלא זכתה לשיתופים ברשת החברתית, שלא נתלתה על לוחות מודעות, ושאלמלא התקשורת פמפמה לנו אותה ללא הפסק, מעטים מאיתנו היו יודעים על קיומה. 

אבל כלי התקשורת זיהו כאן שוב הזדמנות לכסח את הימין המשוגע, והתגייסו להגן על השר כאילו מישהו איים להוציא אותו להורג. ויעלון עצמו? הוא, ממש כמו ריבלין לפניו, נהנה מכל רגע. הוא התגייס לתדלק את הקורבנות שלו, שנראתה לו כמו הדבר היחיד שיכול להוציא אותו טוב מפרשת החייל היורה, ובדף הפייסבוק שלו התחייב: "לא ארים ידיים ולא אירתע מכל איום". עיתונות שקולה הייתה נותנת ליעלון כוס מים, מרגיעה אותו, מסבירה לו שאין עליו שום איום, מוסיפה שגם אם זה לא נעים, במדינה דמוקרטית מותר לבקר אפילו את שר הביטחון, וגם מספרת לו שבסך הכל, ביחס לפוליטיקאים אחרים מצבו טוב.

אבל התקשורת לא אומרת לו את זה, כי התקשורת, ברובה, מתמסרת באהבה, בגילה ובדיצה לבלוף הבכייני של יעלון. כי כמו במקרה ריבלין ובמקרה איזנקוט, היא יודעת שככל שיעלון יוצג כקורבן, כך יוצג הימין שמבקר אותו כפרוע וכמסית. ואם כדי לתת בראש לימין צריך לקחת תמונה אחת, שבקושי מישהו ראה אותה, שלא ברור מי הכין אותה, ולהפוך אותה לאיום על חייו של יעלון, זה כבר באמת עניין קטן.

יש כאן, מעבר לעניינו הפוליטי של יעלון, סוגיה עיתונאית חשובה. שהרי מישהו, כלומר אנחנו, העיתונאים, צריכים להחליט בכל בוקר מחדש מתי תמונה לא מנומסת בפייסבוק - נניח של פוליטיקאי שמולבשת עליו כאפייה - תיחשב למשובה נסבלת של אזרח בלתי מזיק, ומתי היא צריכה להפוך ל"הסתה מסוכנת" ולקבל כותרות במשך שבוע שלם. 

וכדי להגיע לתשובה, בואו נדבר קצת על עובדות. כמות הטינופת שמופנית כלפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גדולה פי מאה מזו שמופנית כלפי יעלון. מספר הפעמים שתמונתו עם סממנים נאציים הופיעה ברשת, גדולה הרבה יותר מכל מה שראה יעלון עד היום, וכמוה מספר הפעמים שעיתונאים הזכירו אותו ואת מעשיו בנשימה אחת עם גרמניה הנאצית. אז למה נתניהו לא זכה אף פעם לשבוע מלטף שכזה, שבו הוא מוצג כקורבן מסכן שמשלם מחיר על עמדותיו? כי התקשורת מבינה שמשבצת הקורבן היא משבצת מחזקת, והדבר האחרון שהיא רוצה לעשות לנתניהו זה לחזק אותו. 

יודעים מה? עזבו את נתניהו. אני מציע לכם לרפרף ברחבי הרשת ולהסתכל על תמונות פוגעניות שהופצו בחודשים האחרונים נגד שרת המשפטים איילת שקד, נגד שר החינוך נפתלי בנט ונגד שרת התרבות מירי רגב. לכל אחד מהם יצא בחודשים האחרונים להתעורר ולגלות את עצמו מסתובב ברשת לבוש מדי קצין נאצי. אז איך, לעזאזל, החליטה התקשורת כולה להפוך חתיכת תמונה שכזו להסתה שעושה את יעלון לקורבן, כשהיא סולחת בקלות לתמונות חמורות בהרבה כשהן מסיתות נגד אחרים? 

התשובה ברורה. כי אין באמת מדד שקובע מהי הסתה. כי התקשורת מחליטה את מי חשוב לה לרומם ואת מי לא. ומכיוון שהדבר האחרון שבא לה זה לרומם את נתניהו, בנט, שקד או רגב, היא לא תהפוך אותם לעולם למה שהיא הפכה השבוע את בוגי יעלון. האיש שמתמודד לבדו מול גייסות של מסיתים ויכול להם.