צל של ספק: בג"ץ צריך לאשר את בקשת רומן זדורוב לדיון נוסף

המתח בין הרשות השיפוטית לבין הרשות המושלת והמחוקקת הוא מבני, קבוע וקיים בכל ממשל דמוקרטי. רק באמצעות איזון בין הרשויות ניתן למנוע השתלטות של משטר שררה פשיסטי ודיקטטורי. ככלל, כל עוד המתח מידתי, הוא בריא ומפרה. כל צד מנסה לשמר את כוחו ולשמור על הטריטוריה שלו, זו המהות של הפרדת הרשויות. זו ליבת הדמוקרטיה.
 

לכן אני מסרב להיגרר לפניקה האוחזת בצדיקים שונים, שומרי סף מטעם עצמם, שנזעקים על כך ששרת המשפטים איילת שקד וראש הממשלה בנימין נתניהו מבקרים פסקי דין של בית המשפט העליון. מותר להם. אינני זוכר שאותם צדיקים נזעקו כאשר השופט העליון לשעבר, מישאל חשין ז"ל, אמר כי יגדע את ידו של מי שירים יד על בית המשפט, כשלכל היה ברור שדבריו כוונו לשר המשפטים דאז, דניאל פרידמן.
 

האמת היא שמדובר בעניין מהותי ויסודי יותר מהתבטאות זו או אחרת של פוליטיקאים כלפי בית המשפט העליון; מדובר בגבולות המשילות וביכולת למשול. עד לסוף שנות ה־70 לא היינו עדים, לפחות לא מבחינה ציבורית, למתיחות הזאת שבין הרשויות, משום שהשלטון היה יחסית יציב וחזק, ובית המשפט העליון התאים עצמו למציאות השלטונית כפי שעוצבה עוד על ידי דוד בן־גוריון.
 

לאחר מלחמת יום הכיפורים נבעו סדקים גדולים באמון הציבור בממשלה, סדקים שהפכו לנחשול אדיר וסוחף בבחירות של 1977, כשלראשונה מפא"י סולקה מהשלטון. כמו בטבע, כך בחיי אומה, חללים לא נותרים ריקים. בחללים שנוצרו במסדרונות השלטון, במעבר שבין המערך לליכוד, נכנסה המערכת המשפטית במלוא עוצמתה וסמכותה. זה התחיל ביועצים משפטיים מזן שונה כמו מאיר שמגר ואהרן ברק, והסתיים לאחר פרשת קו 300 בחדירה עמוקה, לעתים עמוקה מדי, של בית המשפט העליון אל אותם חללים.
 

עכשיו, בחלוף השנים, הימין למד שלטון מהו וזה אך טבעי ומובן שהוא ישאף לשחרר טריטוריות שלטוניות שנכבשו במהלך הזמן על ידי בית המשפט העליון, ולהחזיר עטרה ליושנה. ממש כמו בשלטון מפא"י.
 

חייבים לזכור: פעמים רבות הממשלה או הכנסת, הן שהזמינו את בית המשפט העליון אל חצרן בדלת הראשית, מפני שחששו לקבל את ההחלטות הנכונות במגרש שלהם. כך בענייני דת ומדינה, בעניינים חברתיים ואפילו ביטחוניים.
 

אין חדשנות ומקוריות בקריאת התיגר של שקד על בית המשפט העליון. עשו זאת רבים לפניה, ראשי ממשלות ושרי משפטים. אפילו יצחק רבין לא היסס להעביר ביקורת, ולעתים חריפה, על בית המשפט העליון. כך שאין דאגה, המתיחות הנוכחית בין שקד לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור לא תוליד מהפכה חוקתית חדשה ולא תפגע בבית המשפט העליון, ואפילו לא בדמוקרטיה.
 

המבחן האמיתי של שקד אינו בנאומים ביקורתיים, אלא במעשי חקיקה ומינוי. עד כה, למרות כמה חקיקות בעייתיות ומיותרות שהנהיגה, היא לא חרגה ולא חצתה קו אדום.
 

רגע האמת שלה יהיה במינוי שופטים חדשים לבית המשפט העליון בשנה הבאה, אם תכהן כשרת המשפטים באותה עת. להרגשתי, למרות התלהמותה וביקורתה, היא תגיע לעמק השווה עם בית המשפט העליון ותתמוך במינויים ראויים. עד אז אפשר לישון בשקט. התערערות הדמוקרטיה הישראלית, אם תתרחש, לא תקרה בגלל שקד.
 

ומעניין לעניין באותו עניין: אי אפשר שלא לתמוה על ועד פרקליטי המדינה, שעתר לבג"ץ נגד פרסום דוח ביקורת של השופטת הילה גרסטל בעניין המכון הפתולוגי הכה בעייתי. זה מהלך לא ראוי ולא מוצלח.
 

קם צורך ציבורי אמיתי ודחוף לפרסם את הדוח הזה. אולי רק בכוחו להחזיר את אמון הציבור בפרקליטות. אני מייחל לכך שבג"ץ ידחה את עתירת הפרקליטים, כי אין סיכוי שהם ימשכו אותה לבד.
 

דוח הביקורת הזה נולד בעקבות פרשת רומן זדורוב, ובעניין זה אף אני צפיתי בארבעת הפרקים של הסדרה "צל של אמת" שעסקה בפרשה זו. הסדרה אומנם מטלטלת ומבוימת היטב, אך אינה לגמרי משכנעת ועולה ממנה ניחוח מגמתי. 
 

הסדרה מעלה ספק מסוים בשאלה אם אכן הורשע ברצח האשם האמיתי. מצפייה בפרקיה, כמו גם מפסק הדין של שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, שהיה בדעת מיעוט, עולים סימני שאלה ששווים בדיקה נוספת. 
 

עניינו של זדורוב נידון בפני שישה שופטים, שלושה במחוזי ושלושה בעליון, ורק אצל אחד מהם נותרו ספקות, וגם הם מסויגים. השבוע השופט יורם דנציגר הציע שישראל תנהג כמדינות אחרות, שבהן החוק מחייב רוב מוחלט של הרכב השופטים בהרשעה ברצח. וזו בהחלט הצעה שיש לעיין ולדון בה. 
 

חמשת השופטים האחרים הגיעו למסקנה ודאית באשמתו של זדורוב. מאידך, כולנו מודעים לכך שגם שופטים אינם מלאכים ועלולים לטעות. לכן לעתים (אם כי לא מזומנות מדי) מורשעים גם נאשמים חפים מפשע.
 

מספיק לקרוא את ספרו המטריד של פרופ' בועז סנג'רו "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות" על מנת לאבד את התיאבון. זאת ועוד: במסגרת "פרויקט חפות" שנערך בארצות הברית, נבדקו תיקים של מורשעים ברצח ובאונס, שחלקם נידונו למוות. בזכות בדיקות חדשות שאפשרו להשוות ממצאי דנ"א בזירות הפשע לחשודים שהורשעו, זוכו למעלה מאלף גברים ונשים. המשפט אינו מדע מדויק. לכן במקרים גבוליים, ובעיקר בעבירות של רצח ואונס, ראוי לבדוק שוב ושוב.
 

בעקבות הצפייה בסדרה התחזקתי בדעתי שבית המשפט העליון חייב לאפשר דיון נוסף, בהרכב גדול יותר של שופטים. כי צריכה להינתן לזדורוב הזדמנות נוספת לטעון לחפותו.
 

אבל יש פן נוסף בפרשה זו. למיטב זיכרוני, זו הפעם הראשונה שבה חלק לא מבוטל בציבור לא נותן אמון מלא בפרקליטות ובבית המשפט. כך שמלבד העובדה שיש צורך להתמודד משפטית עם הספקות בקשר לזדורוב, קם צורך אמיתי לבחון את הראיות מחדש ולפזר את הערפל כדי להחזיר את אמון הציבור במערכת.
 

זדורוב, באמצעות פרקליטיו, כבר הגיש בקשה לדיון נוסף. בהיבט המשפטי הטהור נימוקי הבקשה הם גבוליים, והיא לא ממש עונה על דרישות החוק, מאחר שלא מדובר כאן בסוגיה קשה או חשובה במיוחד, או בפסיקה חדשנית; ובכל זאת, טוב יעשה בית המשפט העליון אם יאשר את הדיון הנוסף. טוב תעשה גם הפרקליטות, דווקא בימים של משבר אמון העוברים עליה, אם לא תתנגד לבקשה, פן חלילה יחשוב מישהו שיש לה מה להפסיד. ואין לה. 
 

אף על פי שעמדותיו המדיניות של שר הביטחון משה יעלון רחוקות מעמדותי, הן מתגמדות מול היושר האינטלקטואלי והאומץ הפוליטי והציבורי שהוא משדר לאחרונה. לעתים נדמה שהוא נותר השפוי האחרון במערכת השלטונית, המבוגר האחראי שניתן לסמוך עליו. נראה שיעלון אימץ את אמירתו של הלל הזקן במסכת אבות: "במקום שבו אין אנשים - תשתדל להיות איש", ולכן הוא ראוי להצדעה. 
 

נכון יעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו אם יכריז ברבים שיהיה אשר יהיה המקום שאליו יגיע יעלון בפריימריז בליכוד, ככל שהוא ירכיב את הממשלה הבאה, יעלון יהיה שר הביטחון שלו. כך יירגעו כוחות הקיצוניים והמסיתים ויוסרו הפוסטים המנאצים. מקומו של יעלון יובטח ומרכז הליכוד ישכך.