אייטם קטן בסוף השבוע בישר על דירוג חדש של קבוצות הלחץ הפוליטיות בישראל על פי ה־CIA. מסתבר ששוברים שתיקה, בצלם, שלום עכשיו ומועצת יש"ע נחשבות בעיני שירות הביון האמריקאי לקבוצות הלחץ החזקות ביותר בארץ. רשימה מעניינת.
היא מעניינת כי היא ביטוי אובייקטיבי של תופעה שאנחנו מסרבים לראות: הלחצים הפוליטיים הכבדים ביותר בישראל מצויים בקצוות. השלושה הראשונים הם ארגוני שמאל קיצוני המייצגים פחות מ־10% מהציבור הישראלי ומאמינים שרק לחץ בינלאומי יביא את ישראל לסגת מהשטחים, ויהיה המחיר אשר יהיה. ה־BDS והחמאס עושים שימוש לרעה בתכנים שלהם? מבחן הזמן מראה שהלחץ הבינלאומי אינו משפיע על הממשלה ועל בחירותיו של העם? לא משנה. גם מועצת יש״ע מייצגת פחות מ־10% מהציבור (כ־400 אלף יהודים גרים היום בשטחים, ורובם לא מטעמים אידיאולוגים אלא כלכליים), ואכן השפעתה עצומה.
מועצת יש״ע למעשה פועלת כדי לקבע את הקושי להיפרד מהפלסטינים בהסדר טריטוריאלי פשוט שמרבית הציבור עדיין דוגל בו, ואילו שלושת האחרים פועלים כדי לסקל לגיטימציה בינלאומית לישראל נוכח מאמציה של הראשונה.
למרבה הצער, כל הארבעה מצליחים. מועצת יש״ע מרכזת מאמצים בתוך הארץ ומצליחה להסיט תקציבים לאומיים שיקבעו את הקושי להיפרד, ואילו שוברים שתיקה, בצלם ושלום עכשיו מסייעים בקעקוע הלגיטימציה של כל המדינה. ושאר הציבור? הוא לא מזדהה עם הארגונים האלה, בלשון המעטה, וברור לו שאף אחד מהם לא יביא איזשהו פתרון ריאלי להסדר.
מצחיק שהקבוצות הללו טוענות שהן קטנות, מסכנות וחסרות חשיבות. נהפוך הוא - כוחן גדול מדי ואין בכך הגינות. אין הגינות דמוקרטית בארגון קטן שמכתיב את מהלכי הממשלה, בדיוק כפי שאין הגינות דמוקרטית בארגון קטן שמנסה לעקוף את הבחירות כדי לכופף את מהלכי הממשלה בדרכים אחרות.
חוסר ההגינות חלחל גם לשיח. כששואלים את קבוצות הקיצון, החייל היורה יכול להיות רק או ״רוצח״ או ״גיבור״. השאלה המתבקשת היא – איפה קולו השפוי של המרכז? מדוע המרכז לא יצר לחץ פוליטי מספק כדי להשפיע על מה שקורה פה ולהשמיע את רצון הרוב?
קשה לומר מהי הביצה ומי התרנגולת, אבל המצב האירוני הוא שהתקשורת הישראלית התרגלה להעצים את קולם של הקצוות משום שזה יותר ״מעניין״. עם הזמן זה התהפך עליה: התחקיר על גנדי העלה בעיקר קולות של ״אל תיגעו בגיבור ישראל״ לעומת דרישות להפסיק מיד כל הנצחה של הפושע. כששודר תחקיר על ארגוני שמאל הקולות היו דומים - הם היו ״עושי עבודת קודש שאין לגעת בהם״ או ״הוכחה״ לכך שכל ארגוני השמאל הם בוגדים.
מרבית הציבור תקוע באמצע, מתקשה להזדהות עם הקצוות, ומואשם על ידיהם ב״חוסר חוט שדרה״. התוצאה: שיח מטורלל וקיצוני שבו כל דבר הופך למלחמה. אף אחד לא מקשיב, לא ניתן לשכנע, ובדרך כלל גם אין הכרעה, אלא אם צד אחד מצליח לחבל באחר או לכופף אותו בכוח.
אם התקשורת רוצה להשפיע על הערכים ולהיתפס שוב כאוטוריטה, היא חייבת לתת יותר במה לגוונים הרבים במרכז ולהתרחק מהקצוות.