מריה אוחזת בישו הקטן ומחייכת אליו. ישו שולח את ידו הבהירה ומנסה לאחוז באפה. תחת התמונה הזו, שצוירה בצבעי שמן חמים ב–1800 ומשהו, נכתב בלטינית "הבתולה הקדושה ובנה". אני מעבירה את ידי על הציור באטיות, מרגישה את צבעיו, כמו שאני עושה עם סמטאות עתיקות או עם חפצים ישנים. חוזרת לרגע אל אותם האנשים שנגעו בו לפני מאות שנים, בלבוש אחר, משטר אחר ותפאורה אחרת.



"סליחה, אסור לגעת בזה", מעיר לי קול מאחורי. אני מתנצלת ואפילו לא מסתובבת אליו. "אם תרצי להדליק נר או לתרום משהו למיסה של יום ראשון, את יכולה בקופה פה". אני מביטה ימינה ומבחינה בקופת מתכת חומה תלויה על הקיר. הוצאתי אני כמה מטבעות של יורו מתיקי והכנסתי לקופה.


"תודה רבה", אומר הקול מאחורי. "היי ברוכה". אני מסובבת את ראשי ורואה את גבו מתרחק ממני. הוא לבוש בגדים שחורים ובידו האחת אוחז בברית החדשה. זה הכומר. הוא דיבר אלי במשך שתי דקות ואפילו לא טרחתי להסתובב ולהישיר אליו מבט.


"מרסל, את שוב אחרונה?", קורא לי אבי, מדריך התיירים שלנו. "החלטת להתנצר?", הוא שואל אותי בדרך למיניבוס. "למה אתה חושב?", השבתי. "היית מרותקת, לא הקשבת להדרכה שלי. אם לא הייתי קורא לך, הייתי נשארת בכנסייה עד הערב".


"יש משהו בכנסייה הזו", אני אומרת לו, "משהו עצוב, לא ברור, רוחני מדי". אבי לא מגיב ואנחנו נכנסים להסעה.



זה היום השלישי שלי במלטה. הספקתי להבין שזו מדינה די מוזרה. היא זכתה לעצמאות רק ב–1964, יותר צעירה מישראל, כמעט יותר צעירה מהגברים שעמם אני יוצאת.



המיניבוס עובר בין הרחובות הצרים. אחד מהם נראה כמו החלקה היפה של שכונת נווה צדק. רחוב אחר, סמוך אליו, נראה כמו שכונת מצוקה, ובהמשך הרחוב ליד הכביש הראשי נראה כמו ציור ישן של ארמון אלהמברה. עושה רושם כי המלטזים עדיין לא התגבשו. שפתם מורכבת מהכלאה של שפות זרות כמו ערבית ואנגלית, אין להם עדיין נכסי צאן ברזל, ואפילו פסלי הפולחן למנהיגי עבר עדיין מבריקים. איך אמרו לי פה במהלך טיול באחד מאתרי התיירות: "כל המקומות ההיסטוריים פה עדיין בהקמה".



אבי המדריך אומר שמיד נעצור לארוחת צהריים. בינתיים הוא מספר סיפור אהבה על אישה שחיכתה שנים לבעלה שיצא למלחמה. כולם אמרו לה להתחתן, טענו שהציפייה שלה מיותרת ושהיא מבזבזת את פריון רחמה לשווא. היא השיבה שתתפור שטיח, וכשתסיים לתפור, אם עדיין לא יגיע בעלה, תינשא לאחר.


וכך בכל לילה הייתה אורגת את השטיח המתהווה. וכשהיו נרדמים בני הכפר, הייתה פורצת בבכי ופורמת את השטיח, כמו מעניקה לתקווה עוד מעט ממעיין החיים.



אנחנו במסעדה מקומית אותנטית. הארוחה מוגשת לשולחן והנוכחים ממלאים עצמם ביין לבן ועוף עם שזיפים. ברקע מתנגנת מוזיקת גוספל יפה, בלי קשר להווי המקום ולמלצרים המשופמים והחייכנים שמנהלים אותו. אני נזכרת בכנסייה ובכומר שביקש נדבה ונושכת מעט את שפתי, איך לא הסתובבתי אליו? איך העזתי לא לזכות אותו במבט אחד?



בשולחן מדברים הנוכחים על מלטה. הם מציינים שהיא מזכירה להם את ישראל בראשיתה. כור ההיתוך, הגישוש, הניסיון לברוא משהו אחר, למצוא ייחוד. אני קמה בשקט מהשולחן והולכת לראשיתו, לאבי, המדריך, לוחשת לו באוזן "אבי, איך קראו לכנסייה שביקרנו בה קודם?".


"רוטונדה סנט מריה", הוא עונה לי. "למה את שואלת?".


"כמה תעלה לי מונית לשם?".


"את רצינית?", הוא שואל.


"כן", אני עונה.


"לכי ברגל, זה עשר דקות, לא יותר", הוא אומר לי וחוזר לצלחתו.


אני מברכת את הקבוצה, "בתיאבון", ואומרת שאחזור מאוחר יותר. הם תוהים לרגע לפשר עזיבתי, אבל ממשיכים בשיחתם הערה.


אני הולכת בכיוון שממנו הגיע המיניבוס. רוב הדרך בעלייה, אבל להבדיל מפעמים אחרות, עכשיו זה לא משנה לי, רק דמותו של אותו הכומר עולה בראשי - ואין לי שמץ של מושג למה.



לאחר כמה דקות הליכה אני מבחינה בשלט המכוון לכנסייה. אני מחייכת, הצלחתי. אישה זקנה אוחזת בידה סלסילה מלאה בפרחים, גם היא בדרך לכנסייה, כנראה. היא מחייכת אלי, אני מברכת אותה לשלום והנה אני מול הכנסייה, נכנסת בשעריה הגבוהים, הפעם לבדי.


המקום ריק מאדם, כ–400 כיסאות מסודרים אל מול במה גדולה. הגברת מגיעה אחרַי. ואחריה מופיע איש תחזוקה עם מקדחה. היא שואלת בחצי אנגלית וחצי ערבית איפה הכומר. איש התחזוקה עונה לה שזה זמן של וידויים. פניה מרצינות. והיא מתיישבת בכיסא.



אני מתקדמת, מחפשת את הכומר, צריכה לבקש ממנו סליחה, מגוחך ככל שזה נשמע. זו כנסייה גדולה מכפי שזכרתי. מסדרון אחד מוביל לעוד אולם עם במה. מונח עליה תא עץ. את פנים התא חוצה פרגוד. דלת התא נפתחת ויוצא ממנו גבר צעיר, בבגדים מוכתמים מצבע וממלט. הוא עובר אותי כלא מבחין בקיומי, בעיניו דמעות.


והנה נפתחת הדלת השנייה באותו התא. יוצא מתוכה הכומר. הפעם אני חוזה בפניו. אפו ארוך, שפתיו צרות ושערו השטני מסורק לאחור. הוא מביט בי ושואל "וידוי?".


"לא יודעת איך מתוודים", אני עונה לו.


"בואי, בתי", הוא מבקש.


הכומר נכנס לתאו. אני נכנסת לתאי. בינינו פרגוד עם חור קטן. "חזרי אחרי, 'ברכני, אבי, כי חטאתי'", הוא מבקש.


"אני יהודייה, לא יודעת איך", אני אומרת לכומר. הוא שותק. "אתה כועס?", אני שואלת.


"וידוי מציל מגיהינום, הדת לא חשובה. גלי לי מה קרה, מה עשית".


שתקתי. חשבתי. "דיברת אלי ולא הפניתי אליך את מבטי קודם לכן, ליד התמונה של מריה וישו".


"מה עוד?", שאל הכומר.


אני חושבת, לוקחת נשימה ועונה. "כבר חודש שלא הלכתי לראות את אבי. אנחנו מדברים המון בטלפון, אבל זנחתי אותו. לפני שבוע התאשפז, ופתאום, שם על המיטה, ראיתי כמה הזדקן. ומתי, מתי".


"עוד", הוא ביקש.


"נגעתי בגבר שלא שייך לי. גרמתי לו להתאהב בי. וברגע שהצהיר על כך, זנחתי אותו באכזריות".


"עוד", מבקש הכומר, "ספרי לי הכל".



אז סיפרתי לו, חצי שעה, אולי שעה, על אובדן התמימות שלי, על הרוע שיצא פתאום, על הערכים שזנחתי, האלכוהול, התאווה חסרת המעצורים, הזימה, הלילות חסרי השינה והפחד מהבדידות, הפחד שרודף אותי בכל פעם שאני מסיימת לחטוא.



"אני מתיר אותך מחטאייך, בתי", לחש הכומר בסוף הווידוי. לא עניתי על זה. שתקתי, חולצתי הייתה רטובה מדמעות, כבר שנים שלא בכיתי כך.


יצאתי מהתא והתקדמתי לכיוון היציאה. הזקנה עם הסלסילה הבחינה בי ונתנה לי פרח מתוכה. גייסתי חיוך ולחשתי "גרציה". רגע לפני היציאה עצרתי שוב מול הקופה הקטנה, הוצאתי שטר של 20 יורו ודחפתי פנימה. "את ברוכה", לחש לי קול מאחור, "אל תפחדי, את ברוכה".



הפעם הסתובבתי. היה זה שוב הכומר. פתאום הרגשתי נקייה. וכל עצב שהיה בי כמו מת על אדמתה של מלטה, ואין לו זכר. לעת עתה. 



מרסל מוסרי גם ב"רדיו ללא הפסקה" 103FM