התיאוריה שלפיה אם תהיו קשים להשגה נרצה אתכם יותר, לא עובדת עלינו. אגב, היא אף פעם לא באמת עבדה. ולא, אני לא מדברת על גברים, אלא על הטרנד של מסעדות תל אביביות חדשות שנפתחות ומתעקשות לא להחזיק טלפון במקום, כדי שחלילה לא ניתן יהיה להזמין מקום מראש. השיטה עובדת כך: אנחנו ניצור באזז כאילו המקום שלנו הוא הכי מבוקש בעיר, לא נענה או נפרסם מספר טלפון, נגרום לכך שרק מקורבים וחברים של האקסים של הבעלים יוכלו למצוא מקום פנוי, וכמובן, ניתן לאנשים לעמוד בחוץ בתורים ארוכים. קצת כמו רווקה תל אביבית ממוצעת בת 20, שמשום מה מתעקשת לרדוף אחרי בחורים שלא מתייחסים אליה. יש פה מישהי שזה לא קרה לה?
גם לי יצא לפגוש בחיים כמה גברים שאחזו בתיאוריה הטוענת שנשים תמיד יעדיפו את הגבר שיתייחס אליהן לא יפה, מאשר את זה שיוריד להן את הירח. אצלי עלה הסעיף מגברים כאלה באזור גיל 33 (מאוחר מדי לכל הדעות), אז התחלתי לחפף באופן שיטתי כל מי שמתחיל לשחק איתי משחקי הארד טו גט. במקביל אף פעם לא הבנתי את ההיגיון שעומד מאחורי התיאוריה הנשית: "אני רוצה אותו, לכן לא אסמס לו יותר". אבל היי, מה אני בכלל מבינה?
לאכזבתי הרבה, הנחרצות שלי ביחס לגברים לא חופפת כלל למה שקורה במערכות היחסים שלי עם בתי קפה. אין דרך עדינה אלא לומר את האמת, גיליתי שאני מנהלת יחסי סאדו־מאזו עם בתי הקפה שלי. אחרת אי אפשר להסביר מדוע אני מתעקשת להמשיך לשבת דווקא במקום שבו המלצרים לא מתייחסים אלי, או עושים לי טובה שאני מזמינה. יש כמה מקומות כאלה בתל אביב, שגם השירות הבלתי נסבל בהם לא מונע מאנשים להמשיך לבזבז שם כסף, וממני להתעקש לשרוץ שם. בחיי שאני כל הזמן אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יושבת במקום שבו מתים שאני אקום כבר, וכמובן שחוזרת על ארבע בשבוע לאחר מכן. חיבור נוח למחשב, קפה לא רע ועוד שלל תירוצים שתוקעים אנשים בזוגיות שכבר מתה.
אחת לזמן מה פותח בניו יורק וודי אלן אודישנים לקהל הרחב לתפקידי ניצבות בסרטיו, מה שגורם לאלפי - אם לא עשרות אלפי - אנשים, שמגיעים במיוחד לתפוח הגדול מכל רחבי העולם, לעמוד בתור בשדרה החמישית ולהמתין לעתים יום שלם רק כדי להיכנס לאודישן. אם יש משהו שאני לא מסוגלת להיות סבלנית אליו הוא תור מכל סוג שהוא, אבל אולי בשביל מישהו כמו וודי אלן הייתי מסכימה להמתין, וגם אז גג שלוש שעות. וודי אלן יש רק אחד, בתי קפה יש עשרות, וגברים על פניו מגיעים במסות גדולות יותר, אם כי אני בטוחה שחברותי יסתייגו מהסעיף הנ"ל בטענה שאין כבר גברים נורמליים בעיר הזאת.
האסימון ליחסי המתעלל/קורבן נפל לי, כשמצאתי את עצמי עומדת בתור עם חברים לאיזו מסעדה באזור התחנה המרכזית בתל אביב, מקום שבו רגלי לא הייתה דורכת לבד גם לא באור יום. אני לא יודעת איך הגעתי למצב כזה, שאני נגררת למקום שבו אני יודעת מראש שהאוכל יהיה סתמי, השירות יהיה איום אבל איכשהו ארשום לעצמי הישג שנכנסתי למקום שאי אפשר להשיג בו מקום. ממש לא רציתי. אלא שאחרי שלכלכתי על הטרנד המאוס הזה עם חברַי, התברר לי שאני במקרה מכירה את אחד מחבריו הטובים של הבעלים. גרוע מכך, יצאתי איתו תקופה קצרה. הייתי צריכה לשתוק, אלא שהפה הגדול שלי גרם לכך שהופעל עלי מכבש לחצים להשתמש בקשר הזה כדי להיכנס למקום "הכי" בסלאם של תל אביב. כשהגענו התברר כי גם ל"מקורבים" לצלחת יש תור, ואקסיות, מתברר, ממוקמות בסוף. תכלס, גם אלוהים יודע שכל העיר הזאת בנויה מרשת ענפה של מקורבים, ואלוהים למרבה הצער, לא שכב עם הבעלים.
שעה וחצי על השעון, וחבורת ה"פרוטקציונרים" נכנסה למסעדה שנראתה כמו מסעדות הפועלים שאני אוהבת ביפו, עם שולחנות הפורמייקה והכיסאות שצריך לתקוע להם ניירות מתחת לרגליים כדי שלא יזוזו. אחר כך חיכינו חצי שעה נוספת כדי שיתייחסו אלינו ועוד 40 דקות עד שהגיעו מנות הבית בצלוחיות קטנות. בערך בחצות עליתי על מונית וחזרתי הביתה מורעבת, לא לפני שביקשתי מהנהג לעצור לי בדוכן החדש של הצ'יפסים ליד ביתי, שמעולם לא יצא לי לטעום, כי גם שם יש תור אינסופי. אלא שהנער עם הכובע הממותג של הרשת האמריקאית כבר ניקה את הכלים המשומנים וגרף את המים החוצה. "מה סגור?", ניסיתי להפעיל את המבט הפתייני שלי, המתעלם מהעובדה שבדוחק יכול היה להיות לי ילד בגילו. אלא שהנער ככל הנראה לא הצליח להתעלם מעובדה מצערת זו וענה: "כן, גברת. כבר סגור".