שאלת חפותו או אשמתו של אלאור אזריה איננה נקודת שבר. הרי לציבור אין דרך לדעת אם החייל היורה מחברון סרח או פעל כשורה, בשביל זה יש משפט. השבר, הנקודה שהביאה אלפים להשתתף בעצרת בכיכר רבין, הגיע כשראינו את אזריה בזירת האירוע, מובל באזיקים לניידת המשטרה הצבאית.
התמונה הזאת של חייל קרבי בזירת פיגוע, אזוק ועצור כאחרון הפושעים, שברה את אמון חלק מהציבור במפקדי הצבא. לדידם, ההתלהמות של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט נגדו, רק החריפה את משבר האמון.
ביום האירוע ראש הממשלה בנימין נתניהו השתתף בגינויים של יעלון ואיזנקוט, אבל כשנחשפה האי־ודאות באשר לאשמתו של אזריה, הוא נסוג אחורה. לעומתו, יעלון ואיזנקוט מסרבים להטיל שמץ של ספק באשמתו של החייל. וככל שהם מתעקשים יותר לגנות ולהפליל אותו, כך חלק מהציבור תומך בו יותר. וזה לב העניין: הסירוב שלהם לאפשר לחייל ליהנות מהספק חושף את הנתק שלהם מחלקים מהציבור. ואף גרוע מכך: הוא מאותת שראשי מערכת הביטחון בזים להם.
למרות הסרטונים, אנחנו עדיין לא יודעים מה היה שם באמת. איננו יכולים לקבוע חד־משמעית אם אזריה פעל כשורה או באופן בלתי כשיר בעליל כאשר ירה למוות במחבל מנוטרל, לאחר שנורה בעת שדקר חייל אחר. אזריה טוען כי פעל מתוך חשש שהמחבל עמד להפעיל מטען. כמו הפרמדיקים במקום, הוא חשד בכך לאור העובדה שהמחבל לבש מעיל עבה ביום חם וזז לאחר שהיה אמור להיות מנוטרל. אולם הרמטכ"ל ושר הביטחון חרצו את דינו לפני שניתנה לאזריה הזדמנות להסביר את מעשיו. הם ביססו את המסקנות שלהם על תחקיר ראשוני חפוז ועל סרטון תעמולה של הארגון האנטי־ציוני בצלם.
התמונה של אזריה אזוק והמתקפות של איזנקוט ויעלון נגדו מהוות הפרה חמורה של הברית החברתית שקיימת בין צה"ל לעם ישראל. הפער בין מה שרואים האלופים לבין מה שרואה הציבור התגלה לראשונה בעקבות הקרב בג'נין במבצע חומת מגן לפני 14 שנה. אז נשלח גדוד חיילי חי"ר לתוך מחנה הפליטים בלי כיסוי אווירי ובלי שריון. במקום נהרגו 13 חיילי מילואים. תחושת הניכור הלכה וגברה במהלך מלחמת לבנון השנייה - כאשר לוחמים נשלחו לקרבות חסרי תכלית אסטרטגית על מנת שלישראל תהיה "תמונת ניצחון" בבינת ג'בייל - והמשיכה להתפתח לאורך ארבעה מבצעים כושלים בעזה. וכעת, הקושי במלחמה בגל הטרור הנוכחי הופך את תחושת הניכור לוודאות.
# # #
אם לשפוט לפי התנהגותם, תפקודם ואמירותיהם, את מפקדי הצבא מניעות הנחות יסוד אסטרטגיות שהציבור אינו שותף להן: החשש מתגובה בינלאומית והאמונה שאין פתרון צבאי לאיומים הביטחוניים על ישראל.
ואולם כבר יותר מ־15 שנה ברור מעל לכל ספק שהקהילה הבינלאומית - ובה ראשי מדינות באירופה, האו"ם והתקשורת המערבית - לא תומכת בישראל, ולא משנה אילו צעדים נוקט צה"ל על מנת להימנע מפגיעה באזרחים פלסטינים חפים מפשע. כך למשל, הם מיהרו להאשים את צה"ל בביצוע טבח במהלך מבצע חומת מגן - אף שלא היה בדל של הוכחה מאחורי ההאשמות הפרועות שלהם, כשמנגד נשמעו גינויים רפים, אם בכלל, לרציחתם של 130 ישראלים - אזרחים וחיילים - במרץ 2002 בפיגועי התאבדות ובאירועים ביטחוניים.
למרות הוצאות הדיבה של האו"ם, מג'נין ועד דוח גולדסטון, ולמרות העוינות של דיפלומטים ופוליטיקאים אירופים, ועל אף האנטישמיות הגלויה של התקשורת והציבור האירופי, האלופים שלנו עדיין מתייחסים בכבוד לדברים שהם אומרים עלינו. כשמנגד, אילו חיילי צה"ל לא היו כובשים מחדש את הערים והכפרים ביהודה ושומרון - הפלסטינים היו ממשיכים לטבוח בנו בכל יום ובכל מקום.
אין זה סוד שמספר חברי מטכ"ל תומכים בהקמת מדינה פלסטינית. לכן, ככל הנראה, הם מציעים פעם אחר פעם להוציא את כוחות צה"ל משטחי A. הם ממשיכים להאמין שאותם אנשים שמסיתים לטרור ימגרו אותו.
מולם נמצאים חלקים נרחבים מהעם שאינם מוכנים לוותר על שטחים תמורת שלום. הם פשוט השתכנעו שזה לא עובד. 15 שנות טרור ולוחמה מדינית, לרבות פסילת שלוש הצעות שלום, שכנעו אותם שלא ניתן לעשות שלום או למסור שטחים לאלה שרוצים להשמיד אותם.
זאת ועוד, במערכת הביטחון סבורים כי אין פתרון צבאי לאיומים על ישראל, מה שככל הנראה הוביל להתנגדות לתקיפת מתקני הגרעין באיראן ולכך שצה"ל אינו יוזם פעולה להשמדת היכולת הצבאית של חמאס. כך, המושג "ניצחון" אינו נכלל בתוכניות הלחימה. לא בצוק איתן ולא בקודמיו. וכאשר נשמעת זעקה מקרב הציבור או מאנשי מילואים מתוסכלים, ראשי המערכת מתייחסים אליהם בבוז.
מה קרה לאלופי צה"ל? מדוע הם מוכנים להקריב חיילים ולקבל בשקיקה את הרעיון שחולשה ולא כוח היא המפתח לשלום? מדוע הם מסרבים ללמוד מהניסיון?
התשובה בכלל אינה ברורה, אבל מה שכן ברור הוא שבלי אמון העם, צה"ל יעמוד בסכנת התפרקות. לנוכח המצב ולנוכח ערכי הצבא, על איזנקוט, יעלון ושאר ראשי מערכת הביטחון להתעשת ולצאת מהבועה.