1. ככל שיצפין וירחיק בנימין נתניהו עם ממשלתו לישיבות ראווה חסרות תכלית והיגיון מדיני וביטחוני בגולן - כך ייקחו אותו המציאות, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן אל מנהרות עזה החיות, הבועטות והמאיימות. צריך הרבה מאוד אומץ ומעוף כדי לגרור את ממשלת ישראל לישיבה ברמת הגולן, במרחק של קילומטרים מדאע"ש ואל־קאעידה, ולהרגיז ללא צורך את ארה"ב, רוסיה, סוריה וחיזבאללה.
ישראל של נתניהו ומשה יעלון הצליחה עד כה בשום שכל להותיר אותנו מחוץ לשואת אזרחי סוריה המתרחשת במרחק יריקה מאיתנו, וכעת אותו נתניהו דוחף אותנו פנימה. למה? ככה! בצפון הוא "חזק יותר בביטחון" מאשר ברחובות ירושלים, בגוש עציון או בעוטף עזה. כשטס עם ממשלתו צפונה, ידע נתניהו כי נחשפה המנהרה הגדולה בעזה, ושהדבר יגרור ביקורת ולחץ מקיומן של מנהרות נוספות. וכל זאת, אחרי מבצע של 50 יום ל"חיסול המנהרות". אז נוסעים צפונה.
כבר קבע הוגה הדעות האיטלקי מקיאוולי כי על מנת לשרוד, על השליט למנות לעצמו אויב ולפרנס את איבתו. רק למה לעזאזל לבחור את האמריקאים, את הרוסים ואת הסורים, שאומנם מתבוססים בדמם - אך יש להם זיכרון ארוך?! והאם הבטחתו של נתניהו כי הגולן לא יוחזר לעולם בשום מו"מ היא הבטחה רצינית? כאילו זה קרה היום, אני זוכר את הבוקר הדרמטי ההוא בלשכת שר הביטחון, איציק מרדכי, כשקמנו וגילינו דרך חומר המודיעין, שבמהלך הלילה שליחיו של נתניהו כבר ויתרו כמעט על כל רמת הגולן ("ביבי, תסתכל לי בעיניים").
מנהיג ותיק ומנוסה כנתניהו לא צריך לכבול עצמו בהכרזות. לא על רמת הגולן, לא על חיסול טרור הסכינים ולא על חיסול המנהרות ברצועה. המציאות, למרבה הצער, תטפח על פניו מהר מאוד. זו משימה קשה וארוכה.
ובינתיים, כל מה שנותר לחמאס הוא לחפור מנהרות, לא בהכרח כדי לתקוף מחר בבוקר, אלא פשוט כי זה מה שנותר לו לעשות לאחר צוק איתן ולאחר שהמצרים חסמו כמעט לחלוטין את נתיב הברחות האמל"ח מאזור רפיח. בין זה לבין סבב אלים נוסף עם ישראל יש עוד מרחב ושיקולים.
2. את השופטת הילה גרסטל הכרתי אישית לפני שנתיים, במהלך תביעת דיבה שהגשתי כדובר צה"ל נגד משרד הפרסום מקאן־אריקסון ואילן שילוח שעמד בראשו (בינתיים ביערנו את החמץ והכל בסדר).
לקראת שלב ההוכחות במשפט ולאחר שנקבע לוח זמנים צפוף לדיונים, לאחר שאושרה רשימת העדים מהתביעה וההגנה ולאחר שמאמצי הגישור המתמשכים של שופט העליון בדימוס כשלו, הורה לנו השופט יעקב שינמן לסור למשרדה של נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, גרסטל. הרמנו גבה. הוא השיב: "היא מודעת לכל מאמצי הגישור שכשלו, אולם היא נחושה לעשות הכל כדי שהמשפט הזה, על כל האמוציות שבו - לא יתנהל". גרסטל כפתה עלינו גישור נוסף בראשותה. ביומיים שלמים של דיונים מרתוניים, ברגישות, בהתמסרות למשימה ובסוג של פשטות, הצליחה גרסטל להביא אותנו לפשרה סבירה.
הפרקליטים, במאבק שניהלו מולה, הפסידו. לא רק שהפרקליטות נתפסת כמורמת מעם, מתנגדת לבקרה ולביקורת, אלא שהיא נותרה נטולת הילה תרתי משמע. את מקומה צריכה שרת המשפטים למלא באוטוריטה ציבורית ומשפטית. מישהו כמו מבקר המדינה לשעבר או שופט/ת בית המשפט העליון בדימוס. מישהו שיהיה קשה יותר להילחם בו. אני בטוח כי עם ביקורת ראויה והצבת קווים אדומים ונורמות בעבודת הפרקליטות - היא תהיה חזקה יותר. התחליף לכך יהיה חקיקה אגרסיבית בענייני פרקליטות, כשם שעשו לשב"כ בשנים שבהן לא הבין את מגבלות הכוח.
לא רק חוק הביקורת וחוק הגבלת משך חקירות, אלא שורה ארוכה של חוקים שלא ישרתו את מערכת אכיפת החוק. מי שמבין זאת היטב הוא דווקא היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהיה "לקוח" הפרקליטות בשנים האחרונות. גם שרת המשפטים מבינה. כמי שמעריך וחושב שצריך לשמור ולחזק את מעמד גורמי אכיפת החוק, אני ממליץ לוועד הפרקליטים לא לחוש ניצחון אלא דווקא לחשב מסלול מחדש.
3. במוצב הפיקוד של בסיס חיל האוויר בחצרים שירתה איתי לפני הרבה שנים עידית בן יעקב. 37 שנים לשם דיוק. שירתנו שם בבונקר, אנשי מודיעין ומבצעים, ולעידית הענקנו כבוד מיוחד מהסיבה הפשוטה: אמא שלה, תמי בן יעקב, הייתה (ועודנה) סולנית הגבעטרון. לא רק סולנית אלא שהקטע הקולי (אוהו, אוהו...) במחצית הפזמון "ים השיבולים" - היה שייך לה. עידית הייתה גאה מאוד בגבע, בגבעטרון ובאמא, ואנחנו היינו גאים בהם.
בשבוע שעבר צד את עיני ראיון עם תמי, שבינתיים עזבה את קיבוץ גבע מסיבות אישיות ומתגוררת בדיור מוגן. כמו ותיקות קיבוץ רבות, מצאה עצמה ללא כל פנסיה, היות שעבדה בקיבוץ בגן שאינו מסונף למשרד החינוך. בעידן הקיבוץ המופרט משלמים רק לזמרי הגבעטרון חברי הקיבוץ, ואילו תמי, שכבר לא בקיבוץ, לא מקבלת שכר וחשה מחסור.
יש לה פרס ישראל ויש לה סיפוק מהזמר ומהלהקה שעדיין ממלאת אולמות עם ירדנה ארזי, מהאוסף שיצא כעת ומחוויות אין ספור מהופעות בארץ ובעולם. כסף אין לה. מהראיון למדתי שעידית מהבסיס נישאה בינתיים לאמריקאי ומתגוררת שנים רבות בארה"ב. כשקראתי את הראיון זמזמתי בלי להרגיש את "אל הדרך שוב יצאנו", ואני מקווה שמישהו מקיבוץ גבע ייקח אחריות גם על תמי ועל ביטחונה הסוציאלי. גם המדינה יכולה: תמי מופיעה גם בפריפריה והיא לא שמאלנית כל כך.
4. את אלון לופוביץ אני מכיר דרך הפייסבוק. בחור בן 35 שעשה לו מפעל חיים: כבר שנים שהוא פועל בצניעות ובאהבה כדי לשמח ולארח חברה לחיילים בודדים. הוא לוקח אותם למסעדות, מסייע להם בהתנהלות ונוסע לבקר אותם בשבתות בבסיסים מרוחקים. הוא משתף בפייסבוק בחוויותיו והשמחה על פניו, כמו על פניהם של החיילים, ניכרת ומזכה את כולנו. כשהוא מצויד באמירתה של אנה פרנק: "אף אחד לא נהיה עני מנתינה", פועל לופוביץ גם עם ילדים חולי סרטן ומנעים את זמנם. כל זה נעשה בפשטות: הוא, הלב שלו, המכונית הישנה ואנשים שמסייעים לו בתרומות צנועות. בפייסבוק הוא מציג את החשבונות, מעין קשר שלו עם התורמים, שידעו לאן הלכו מאות השקלים או יותר שנתנו לו.
בשבוע שעבר פגשתי אותו. בירכתי אותו, הצעתי לו שלא לגדול מדי והודיתי לו על הפעילות (לא יודע בשם מי). מי שיכול ורוצה להשתתף במפעל הזה, לסייע ולתרום, יכול ליצור קשר עם אלון דרך פייסבוק או ב־054־5219849. מפעל ראוי וצנוע של איש אחד שלא מתעייף מלתת ולהעניק.
5. הריח המשכר מפריחת ההדרים בחצר ביתי בקיבוץ מבשר את הפסח והאביב. תמיד טוב להגיע בסוף היום ההומה אל הקיבוץ, ובעונה הזו בעיקר.
לא מזמן ביקרתי בבית חדש של חבר שערך לי סיור במרתף ובשלוש הקומות רוויי החדרים שבנה. בסוף אמרתי לו שמזל שאני לא הבן או הנכד שלו. "לך תמצא את האפיקומן בארמון כזה", אמרתי לו. זה לא שבקיבוץ אנחנו חיים בצריף רעוע - אבל עדיין אפשר למצוא אפיקומן.
אז רגע לפני החג, חברים, בערו את החמץ. את כולו. מהארונות, מהמחסן ומהמגירות, אבל גם מהלב ומהראש: סלקו מחשבות שליליות, סלקו דעות קדומות, נצרו לשונכם מרע ושפתיכם מדבר מרמה, סורו מרע ועשו טוב, בקשו שלום ורדפוהו - בכל היתר תטפל כבר הממשלה... חג שמח.