פסח, איך שלא נסתכל על זה, הוא יום חמישי של החגים. הייתי כמובן מכין לכם איזה קליפ שבו אני מבצע קטע מחול קצר לצלילי ההמנון: “היום יום חמישי" (והייתי כותב כאן משהו מרושע על אמהות עובדות שמביאות למקום העבודה שלהן את הפלייליסט מהגן, רק שנזכרתי שפעם הן רצו “חיבוקי", כך שבואו לא נתלונן), אבל בדיוק התקשרו ממשרד הרישוי והבהירו לי שכדי לרקוד אני צריך להוציא רישיון ג', וחוץ מזה יש לי פואנטה לפתח איתכם, רגע לפני שאתם מתחילים לשנוא את העובדה שוויתרתם על אמצעי מניעה ומשליכים את הילדים על ההורים שלכם עד סוף החופשה. שרק יהיו בריאים כולם.
הפואנטה היא זאת: פסח הוא היום חמישי של החגים. הרי מה הוא בעצם יום חמישי? יום חמישי הוא הבטחה: הבטחה שמחר בבוקר תוכל לנמנם קצת, הבטחה לרווק שימצא מישהי לוויקאנד ולרווקה שתמצא מישהו לחיים, הבטחה להורים הצעירים שאולי בשישי בבוקר, כשהילדים בגן או בבית הספר והבית שקט לכמה שעות, תוכלו אולי (למרות שעל מי אתם עובדים? לא תזדקקו ליותר מחמש דקות, יאללה עשר - אם אתם רומנטיים)... חמישי הוא הבטחה למנוחה, לארוחה טובה, לנכדים שיבואו לבקר - כל שנתון והמשאלות שלו לסוף השבוע.
אם תרצו, יום חמישי הוא כרטיס הגרלה: סביר להניח שבמוצאי שבת, כשכל טרדות היומיום ישובו לטפס על כתפיך, יתברר ששוב לא זכית, אבל היי - לפחות בינתיים היו לך 48 שעות לפנטז!
ומה שחמישי לימים, כך הוא פסח לחגים. לא בכדי נהגו אבותינו לחגוג בו את ראש השנה האמיתי: החורף מאחורינו (רעיון לסטארט־אפ חברתי: לשלוח את כל מי שאוהבים חורף למחנה של חינוך מחדש), הקיץ עדיין לא כאן ובאופק נראים יום העצמאות, שבועות ועוד כל מיני מועדים לשמחה שבשנים טובות נמתחים ביניהם גשרים נאים.
בפסח אתה יכול להאמין למשל שבשבועות שנשארו עד שתלך לים, תצליח להשיל מעליך את הקילוגרמים המיותרים. זה עומד בסתירה כמובן לערך הקלורי של קניידלך (פסח), קבבים בטחינה (יום העצמאות) ועוגות גבינה (שבועות. ותגידו תודה שהעלמתי עין מהמרשמלו של ל"ג בעומר!), אבל כבר אמרנו - פסח המניאק כחמישי הוא: יום של הבטחות.
הבטחה אחרת היא מכיוון המשפחה: תראה את המתוקים האלה בבגדי החג שלהם! איך שהם גדלו יפה! הגדול כבר יכול לקרוא בהגדה, הקטנה - לשיר את כל ארבע הקושיות (היום יש לומר: אפרו־מצריות) ואשתך. עם המראה המוקפד והאור שריצד לרגע בעיניה, נראית, בהבזק אביבי מושלם, כמו הבחורה הצעירה שפעם כל כך התאמצת להשיג. כן, כן - הוא חזק בהבטחות, ה"פסח־חמישי" הזה.
על הרקע הזה גדל גם התיאבון העסקי שלך: אתה נשבע שהשנה תיקח אותם לחופשת קיץ כמו שצריך. מה יש? לא מגיע לכם לנסוע וליהנות קצת כמשפחה? אלא שלשם כך צריך לא מעט כסף, ולכן כבר ביום הראשון שאחרי החג, אתה תיכנס ישר למשרד של הבוס ותגיד לו שאם הוא באמת רוצה שתנהל גם את הפרויקט ההוא שעליו דיבר איתך בשבוע שעבר, שיתכונן להוסיף. ו... בוא, חביבי, בינינו - זה לא יקרה:
ביום הראשון שאחרי החג הביטחון העצמי שלך יהיה בקאנטים אחרי שמרוב ארוחות חג לא תצליח לסגור את המכנסיים, וחוץ מזה - הוא לא יהיה, הבוס, כי מאז התגרש מאשתו הפולנייה והכניס להריון את סיגי הפצצה מהשיווק שצעירה ממנו ביותר מ־20 שנה, הוא מחויב ללכת למימונה אצל המשפחה שלה (ללמדך שאין שום תוחלת לפרק ב' עם אישה שצעירה ממך ב־20 שנה). אחר כך כבר יבוא יום העצמאות, ואז תקבעו לדבר אחר כך, רק שבינתיים יגיע שבועות ואחריו מסיבות הסיום בבתי הספר והקיץ - וממילא ביולי־אוגוסט אין טעם לדבר על עבודה עם אף אחד, וגם לא בספטמבר, כי שוב חגים, ובקיצור, שום בונוס כבר לא יצא לך השנה, וזה בסדר, כי בינינו - אף אחד לא נהנה באמת עם הילדים שלו בחו"ל. אנשים פשוט מצלמים את עצמם מחייכים בקלאב בטורקיה, באגם גארדה, ביער השחור או ביורודיסני - ומעלים לפייסבוק כדי שתאמינו שהיה להם כיף (וכדי שהשכנה שאתם לא סובלים תצרח על בעלה האפס שלא מסוגל לממן אפילו חופשה בכנרת).
אז הנה שוב הגיע אלינו החג הכי מבטיח בשנה, ואף על פי שאתה יודע ששום אליהו הנביא כבר לא יבוא באמצע הלילה ושבבוקר יקפצו על בטנך התפוחה ילדים שיכורי חופשה ושתריב עם האישה, תיתקע בפקקים, תוציא כסף שאין לך ותשנא את החיים - הרי שבערב החג אתה מוזמן להאמין שהשנה הכל יהיה אחרת. מילה של פסח!