ברגע אחד הכל מתפוצץ. כמו זיקוקי דינור שעפים אל השמיים ומדליקים את הרקיע בשלל צבעים, סולו הגיטרה של "גשם סגול" הולם ברקות, אוחז בבטן ומרעיד את הגוף. שנים ארוכות מאז שסבל מפרכוסים קשים, מהתקפי אפילפסיה שהרסו את חייו, האיש שמנגן בגיטרה הופך אותם למוזיקה. מוזיקה שכובשת את הלבבות. מוזיקה שמטלטלת את הנפש. מוזיקה ששוברת את כל המחיצות בין העבר לעתיד, בין השחור ללבן, בין הרוק לסול, בין החלום למציאות. המוזיקה של פרינס.
הוא מת באולפן ההקלטות. הוא גם נולד שם. בתחילת שנות ה-80, כשרונלד רייגן הפך את ארצות הברית למדינה לאומנית, קדורנית ומתחסדת, פרינס בעט במוסכמות ובלבל את היוצרות. הוא נראה כמו ריצ'ארד הקטן, ניגן כמו ג'ימי הנדריקס וכתב כמו ג'יימס בראון. על סקס. על נשים. וגם על איידס. כשאמריקה הגדולה היתה מבועתת אל מול המגפה שהשתוללה, פרינס הביט לה עמוק לתוך הפחד וחיבר עבורה את המנון התקופה, "מסימני הזמן". הוא היה היה הסימן. והוא היה גם הזמן.
הוא חקר את שורשי המוזיקה השחורה, בדק מה אפשר לעולל עם כלים אלקטרוניים, המריא לאן שאפשר בעזרת קולו הגבוה וחיבר עשרות שירים מבריקים, ובראשם kiss. שיר תמים לכאורה על נשיקה, מדויק, קטן, הדוק וכל כך אפקטיבי. רק אמן גדול באמת, נינוח ומודע לעצמו, יודע לזקק את הכישרון שלו בצורה כל כך מרשימה ומעודנת. ולחבר בין נערה כהת עור מרובע הארלם לנער צחור שיניים מהעיר דאלאס.
המלאך הגואל של האהבה
פרינס היה המלאך הגואל של האהבה. הכומר המוודה של התשוקות הנסתרות. התסריטאי החריף של חלומותינו הכמוסים. הוא ידע מי אנחנו, מי אנחנו באמת, מתחת לכל העמדות הפנים. והוא היכה בנו שם, כדי שנעצום את העיניים, נזיז את הרגליים ונפרוש את זרועותינו אל מול הרמקולים שמנגנים לנו את עצמנו במסיבה הכי ארוכה בתולדות כדור הארץ.
שעות ספורות אחרי שגופו האבוד סירב להגיע לגיל שישים, ימים ספורים אחרי הופעתו האחרונה, שנים ספורות אחרי ששינה את שמו לסימן חסר פשר, הלם בי השיר הזה. השיר שהוא לא שר. ב-1990 הרעידה את העולם זמרת צעירה, יפה וגלוחת שיער, בבלדת אהבה נוגעת ללב. דמעות זולגות מעיניה של הזמרת, שינייד אוקונור, בקליפ ששודר ברשת ה-MTV הלוך ושוב, כששרה בקול רועד nothing compares 2 u, "דבר לא ישווה אליך". את השיר כתב לא אחר מאשר פרינס. הבוקר, נדמה לי, המלים הללו מצמררות מאי פעם.