1. שבר שתיקה
ממשלת ישראל טסה ביום ראשון לרמת הגולן. השרים הצטופפו במסוקים שהמריאו משדה דב, ראש הממשלה הגיע במסוקו מירושלים. המשימה: הגנה על הריבונות הישראלית ברמת הגולן. האמצעים: הכרזה היסטורית. בתפיסת עולמו של בנימין נתניהו, נאומים והכרזות הם הדבר האמיתי. מעשים וקביעת עובדות? פאסה. אם זה היה תלוי בו, ישראל לא הייתה כובשת את רמת הגולן ב־67' או משתלטת מחדש על החרמון ב־73', אבל ראש הממשלה היה נושא נאום חוצב להבות בעניין הזה.
משק כנפי ההיסטוריה לא נשמע במסוקים שהובילו את השרים לגולן. הלצות ודאחקות דווקא כן. כמו, למשל, "כמה אנשים ישמחו אם המסוק הזה יתרסק עכשיו" (משפט שנשמע באחד ממסוקי השרים). או ישראל כץ, מי שתמיד ישיש אלי מצוקה (של מישהו אחר), שפנה לשר המדע אופיר אקוניס בקול רם, וסיפר ששמע שצחי הנגבי סיפר בטלוויזיה שהוא דיבר עם ראש הממשלה ובקרוב תהיה רוטציה בינו לבין אקוניס. הנגבי יקבל את תיק המדע ואקוניס את ועדת החוץ והביטחון. אני לא שמעתי את זה, ענה אקוניס, אם להנגבי יש רוטציה עם ראש הממשלה, שיתחלף איתו. אני נשאר במשרד המדע.
ישיבת הממשלה החגיגית התקיימה במעלה גמלא. ההצהרות ניתנו כמובטח, חצבו להבות וחיממו לבבות. "רמת הגולן תישאר לעד בידי ישראל. ישראל לעולם לא תרד מרמת הגולן", אמר נתניהו. וזה עוד לא הכל: הצלחתו המסחררת של המהלך קיבלה ביטוי כבר למחרת, בכותרת גדולה ב"ישראל היום". ככה זה כשמנהיגות וחזון נפגשים עם עיתונות. בשולי הדברים, נתניהו גם הרים טלפון לג'ון קרי עם המסר הזה על הגולן, ואתמול אמר את הדברים גם לפוטין, ובין לבין ניהל עוד כמה שיחות עם עוד כמה מנהיגים בינלאומיים חשובים סביב הסוגיה.
אבל אז, כשנדם טרטור המסוקים, חבורת השרים העליזה התפזרה, ועמוס רגב התיר את השלייקעס, הגיעו התגובות האמיתיות. תוך 48 שעות ספגה הכרזת נתניהו מקלחת של צוננים מארה"ב, גרמניה, רוסיה, האיחוד האירופי ושאר העולם. סדרה של הודעות רשמיות חדות דקרה את בלון ההכרזה הישראלית ופוצצה אותו. לא, הם לא מכירים בריבונות הישראלית על רמת הגולן, אין להם כוונה להכיר בה, רק הקו הירוק מוכר ויוכר בקהילה הבינלאומית, וביבי יכול להמשיך לנאום ולהצהיר עד מחר בבוקר. אם הוא רוצה, שאדלסון יקנה לו את הגולן מאסד. במצב הכלכלי הנוכחי של סוריה, יש על מה לדבר.
זאת ועוד: שנים רבות פועלת ישראל בגולן כרצונה. בונה, משקיעה, מייצרת. הגולן ירד מסדר היום העולמי. בניגוד ליו"ש, שם כל קרוון שצץ על גבעה נידחת מייצר דרמה בינלאומית, בגולן עשינו מה שרצינו, פחות או יותר. עכשיו, תודות לנתניהו, יכול להיות שזה ישתנה. יש מצב שפתאום יתחילו לגנות, להעיר ולהטריד אותנו גם על בנייה בגולן. הרי הזכרנו להם שיש דבר כזה והעלינו לראש סדר היום את כוונתנו להישאר שם "לנצח נצחים", לא?
2. המכתב שלא היה
עניינית, ברור שנתניהו צודק. אין היום למי להחזיר את הגולן, לא צריך להחזיר את הגולן, אסור לרדת מהגולן. נוצר מצב חדש, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שמלחמת הכל בכל, שבה מעורבים אל־קאעידה, דאעש ושאר ירקות, תתחולל על שפת הכנרת. מה היה מנהיג אחראי עושה במצב כזה? פועל בחוכמה. משרטט מפת עדיפויות ופועל לפיה. מה נתניהו עשה? הפוך.
הייתה לו הזדמנות פז היסטורית, בלתי חוזרת, לקבל סוג של הכרה בישיבת ישראל על רמת הגולן. ההזדמנות הזו הופיעה לאחר השגת הסכם הגרעין בין איראן למעצמות בשנה שעברה בווינה. הממשל האמריקאי פתח אז בפני נתניהו חלון הזדמנויות נדיר. הם הציעו לו להפסיק את מסע הג'יהאד נגד ההסכם ובתמורה הבטיחו לו הרים וגבעות: הם הסבירו לו שאם יתעקש להמשיך להתקוטט, יאבד את הפוזיציה הנדירה הזו. הוא לא רצה להקשיב.
לא רק האמריקאים הסבירו לו את זה באותם ימים. גם בכירים במערכת הישראלית, שמבינים משהו באמריקה, ניסו להסביר לו. אבל הוא המשיך להתעלם. "הם לא ישחדו אותי בחרוזים כמו שעשו לאינדיאנים", אמר באחת השיחות שקיים אז עם אישיות ביטחונית. הוא העדיף את הפוזה, את המשך קרב החפירות המיותר, את העיגון ההיסטורי שלא נתן יד להסכם הגרעין המשוקץ.
בתכלס, מה כל זה שווה? כלום ושום דבר. בנושא הסיוע הצבאי כבר הכל נכתב. עכשיו מתברר שמה שהם מוכנים לתת רחוק ממה שאנחנו רוצים לקבל, ונתניהו, בשגיאה היסטורית נוספת, דוחה את ההסכמה לנשיא הבא (כן, מטראמפ הוא יקבל הרבה יותר. או מהילרי). אבל ישנה גם סוגיית הגולן. תארו לעצמכם שנתניהו היה מתרצה אז, כשהאמריקאים ביקשו ממנו, ומעלה (בחשאי) בקשה צנועה נוספת: לקבל מכתב נשיאותי שמכיר בשינויים שחלו בחזית הצפונית ובכורח של ישראל להמשיך לשלוט בגולן לטובת הביטחון הלאומי שלה. או כל ניסוח אחר. יש לזה תקדים: אריאל שרון, שהצליח להוציא מהנשיא בוש את המכתבים המפורסמים באשר לגושי ההתיישבות ב-2004.
על פי גורמים שעוסקים בנושא, בקיץ 2015 זה היה אפשרי. אחרי החתימה על הסכם הגרעין בווינה הייתה שעת כושר היסטורית. האמריקאים היו מוכנים לסולחה עם נתניהו, ובלבד שיספיק לחפור להם בחצר האחורית ויירגע. אבל נתניהו האמין שיבלום את ההסכם בקונגרס. הוא הימר על זה בגדול, למרות שלא היה לזה שום סיכוי מלכתחילה.
מנהיג חכם היה משקלל את הסיבות, התוצאות, המחירים והתמורות, ומבין שהגיעה השעה לזוז קדימה ולנסות להוון את המצב החדש לטובת המדינה. אבל נתניהו עשה הפוך, ומקבל עכשיו מקלחת צוננת מהעולם כשהוא מנסה להציב עובדות בשטח. ככה זה כשאף מנהיג עלי אדמות לא מאמין למילה ממה שאתה אומר, או עושה.
3. חוכמה קטנה מאוד
אם כבר גולן, אז מילה על כל אלה שמשמיצים עכשיו את המאמצים הישראליים שנעשו בעבר להגיע לשלום עם סוריה (שמחירו ירידה מהגולן). גילוי נאות: הייתי בין אלה שתמכו בירידה מהגולן תמורת שלום אמיתי עם הסורים. זה לא הסתייע. רבין נרצח, פרס השתפן, ברק זיגזג, אולמרט הודח, ביבי ניצל על ידי המרד הסורי. כן, גם ביבי הציע את הגולן לסורים, לא רק בקדנציה הראשונה (ע"ע רונלד לאודר), אלא גם בקדנציה של 2009. יש על זה מסמכים אמריקאיים מפורטים ועדויות של פרד הוף, המתווך האמריקאי שדילג בין ירושלים לדמשק. המו"מ היה רציני וגם מייק הרצוג, אחד מאלה שעסקו בו, אישר את הפרטים. אבל נתניהו, כמו נתניהו, משאיר לעצמו תמיד "מרחב הכחשה". הולך עם, מרגיש בלי, קריירה שלמה, ואחר כך מתפלא למה לא מאמינים לו.
לעצם העניין: זו חוכמה קטנה מאוד לתקוף בדיעבד את הכוונות להגיע לשלום עם סוריה. באותו היגיון, אסור היה גם לעשות שלום עם מצרים וירדן. השלום עם מצרים עמד כבר בטלטלות קשות, ושרד. כולל עלייה לשלטון של האחים המוסלמים. כשהסכם שלום בין ישראל לסוריה עמד על הפרק, אסד (האב, ואחר כך בנו) ניצב בפני דילמה היסטורית: שלום עם ישראל פירושו פיוס עם המערב, נטישת הברית הגדולה עם איראן וחיזבאללה ושבירה מערבה. השליט הסורי ידע את זה היטב והחל להכין את עמו לשינוי הכיוון.
אם אכן היה נחתם שלום בין ישראל לסוריה, זה היה מוביל לשינוי עמוק בדמותה של סוריה. היא הייתה נפתחת למערב, היו מתחוללים בה שינויים מפליגים, וכל זה היה מייצר מצב אחר לגמרי מזה ששרר במדינה ערב פרוץ מלחמת האזרחים.
רוצה לומר, שמשחקי בדיעבד אינם רלוונטיים. משק כנפי הפרפר יכול להשפיע מקצה העולם ועד קצהו, לא כל שכן הסכם שלום שהיה מוביל, קרוב לוודאי, לפריחה כלכלית, שינוי תרבותי, אווירה אחרת לגמרי. לעולם לא נדע מה נחסך מאיתנו בכך שלא חתמנו על שלום עם הסורים. יכול להיות שניצלנו מגיהינום, אבל יש גם אפשרות שהחמצנו גן עדן.
ועוד מילה: נניח שירדנו מהגולן, חתמנו על שלום ואז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה. אין ממשלה אחראית שהייתה מניחה למטורללי הג'יהאד להתקוטט על הכנרת. במקרה כזה, כל ממשלה ישראלית הייתה משתלטת מחדש על הגולן (המפורז) תוך שעות. בעצם, לא כל ממשלה ישראלית. סביר להניח שממשלת נתניהו הייתה מסתפקת בנאום והצהרה חגיגית (מאיפה אני יודע? כי זה מה שאנחנו עושים מול איום חמאס בעזה).
4. מורדות ומורדות
נתניהו איים השבוע לפטר את נפתלי בנט. איים, אבל לא פיטר. במצב הדברים הנוכחי, אין לו בנט אחר. הרצוג נקלע לתאונת שרשרת, ליברמן מוכן להצטרף לממשלה "רק אם יבוא המשיח, אבל על חמור לבן" (כך השיב למי שניסה לגשש אצלו), לפיד מרוכז במאמץ לגנוב מביבי את זהותו ולרשת אותו. לנתניהו אין ממשלה בלי בנט ואין לו כרגע כוח לבחירות. אז הוא איים, ונרגע. בנט הביט באקדח שנתניהו כיוון לעברו וידע שהמחסנית מלאה קפצונים. "אני לא אירגע", אמר לנתניהו, "ואני לא אלך מכאן לשום מקום, אני אמשיך להילחם על הדעות הביטחוניות שלי".
הדרמה הזו התרחשה בישיבת הקבינט ביום רביעי (ונחשפה ב־YNET על ידי מורן אזולאי). בשיא האירוע היה זה נתניהו עצמו ששקל לעזוב את החדר, ואפילו קם, אבל מכיוון שהוא מבין בפוליטיקה, מיהר להתיישב. הוא לא פיזר את הישיבה, לא פיטר את בנט, קיפל את האיום, תחב אותו למגירה והרגיע את עצמו. בדיוק כפי שבנט דרש, הקבינט קיים, בסיומה של הדרמה, דיון מפורט וסוער בסוגיית המו"מ שמנהלת ישראל (באמצעות צה"ל ומתאם הפעולות בשטחים) בסוגיית הפעילות של צה"ל בשטחי A.
בנט רצה דיון, וקיבל דיון. במהלכו, דווקא שמר על איפוק. מי שהפכו על ביבי את השולחן היו שרים כמו זאב אלקין, גלעד ארדן ואחרים. בשקט, מתחת לרדאר, בנה בנט בלוק חוסם בקבינט לשינוי בדפוסי הפעולה הביטחונית של צה"ל בשטחים. זו הסיבה שהוא רצה דיון, זו הסיבה שנתניהו לא רצה.
היחסים בין נתניהו לבנט יודעים מורדות ומורדות מאז הופרש בנט מתפקיד ראש מטהו של ביבי לפני עשור. בבחירות האחרונות מצא בנט את עצמו בתפקיד שק החבטות של נתניהו, ששתה את קהל מצביעיו בקשית אכזרית. ביבי שבר ימינה בחדות, שלף חליל איומים והקהיל סביבו את המתנחלים, שאוהבים את בנט אבל מבינים שבלי ביבי אין להם חיים. אבל בנט הוא אדם משוכלל. הוא מזהה טעויות, מבין אותן ולומד מהן. מה שהוא עושה בשנה שחלפה מאז, זה עובד על הבידול בינו לנתניהו. מה שביבי עושה, במקביל, זה נצמד אליו.
שניהם חושבים על הבחירות הבאות. בנט הוא שק חבטות שחובט בך בחזרה, ונתניהו טועם לאחרונה לא מעט חבטות כאלה על בשרו. ככה זה כשהדבר היחיד שמעניין אותך זה איך להישאר בשלטון.
5. זכות הציבור לדעת
נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל, הודיעה על פרישה. מי שמכיר את גרסטל ועקב אחרי ההתרחשויות בשנה האחרונה, יודע שזה היה בלתי נמנע. סאת הייסורים שספגה מארגון הפרקליטים הכוחני הייתה בלתי נסבלת. גרסטל היא אישה צנועה שבאה לתפקיד מתוך ציונות ואהבת המערכת. אילו רק חלק קטן ממה שאמרה בחדרים סגורים בשנה האחרונה היה מתפרסם, הייתה כאן רעידת אדמה.
גרסטל מעולם לא עסקה בפוליטיקה, לא אימצה אג'נדה, לא התחברה לכל אותם רבים וטובים שסבורים שהפרקליטות מסכנת את הדמוקרטיה. להפך. היא באה מתוך המערכת, היא אוהבת את המערכת אהבת נפש, היא ניגשה להקמת גוף הביקורת על הפרקליטות באותם כישרון, נחישות ורגישות שבהם הקימה את בית המשפט המחוזי בלוד. אבל אז היא נתקלה בפרקליטים. כמויות הצער והבכי שנשפכו בשבועות האחרונים במסדרונות גוף הביקורת (השוכן במגדל שלום בת"א) אינן ניתנות למדידה. גרסטל עצמה בכתה לא מעט בחודש האחרון. לא על עצמה בכתה השופטת גרסטל. על מערכת אכיפת החוק, ועלינו.
כתבתי כאן מספיק על המחלוקות והאירועים, על הכוחנות והברוטליות של הפרקליטות (הכוונה לוועד הפרקליטים), על הסירוב המחוצף של המערכת להבין שהכללים השתנו ושאין מנוס מביקורת. כדי להשלים את התמונה, הנה עדות נוספת מהתופת. עדותה של יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר, מי שהייתה ראשת עיריית הרצליה (מטעם מרצ), אישה ליברלית, נאורה, שמבינה משהו בניהול ובהתנהלות.
כשרת הבריאות, הייתה גרמן אחראית על המכון לרפואה משפטית באבו כביר (המכון הפתולוגי), שעומד במרכז פרשה שעליה אמורה גרסטל לפרסם דוח ביקורת. את הדוח הזה מעכבת עכשיו עתירה לבג"ץ של ארגון הפרקליטים, שדורש לגנוז אותו. זכות הציבור לדעת? הצחקתם את פרקליטי ישראל. הם מעל כל ההבל הזה. לא רק שהם עתרו לבג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מגלה סימני תמיכה בעתירה השערורייתית הזו ומנהל מו"מ לפשרה, שבמסגרתה חלק מהדוח יוכרז חסוי, וחלק יפורסם.
למה חסוי, אדוני היועץ? מה, יש כאן עניינים הקשורים לביטחון המדינה? יש כאן חומר שחור על סודות הגרעין? האם מדובר ברשימת סוכני המוסד ברחבי העולם? לא. מדובר בדוח שאמור לעסוק במה שקרה בין המכון הפתולוגי לפרקליטות. היו כמה תחקירים עיתונאיים מהדהדים בפרשה הזו (בעיקר ב"עובדה", מאת עמרי אסהיים ורויטל חובל), שקיבלו עיגון בפסיקת העליון בערעור על פס"ד רומן זדורוב. נדמה לי שיש לנו זכות מלאה לדעת אם יש סיכוי שיושבים בבתי הסוהר בישראל חפים מפשע, שנפלו קורבן ל"הבנות ושיתוף פעולה" בין התביעה לבין נתיחות פתולוגיות. הרי חוות דעתם של הפתולוגים, המוגשת לבית המשפט, אמורה להיות מעל כל חשד, נקייה וטהורה וזכה. אם המציאות אחרת, הציבור חייב לדעת אותה. הלא כן, אביחי מנדלבליט?
אז הנה יעל גרמן: "נחשפתי לפעילות הכוחנית של הפרקליטות סביב הסיפור של ד"ר מאיה פורמן", היא מספרת, "כשנודע לי ששי ניצן דורש שהיא לא תתקבל לעבודה במכון הפתולוגי, למרות שזכתה בה במכרז כדין. התפוצצתי. התקשרתי לשי ניצן ותבעתי הסבר. אני השרה האחראית על המכון, ד"ר פורמן הוכחה כמתאימה ביותר, רופאה מנוסה, מסורה וישרה".
מה ההסבר שנתן לך ניצן, שאלתי. "פסק הדין בערכאה הראשונה שהרשיע את זדורוב", אומרת גרמן. "מתברר שראש ההרכב, השופט יצחק כהן, טען שהיא לא מהימנה וקטל אותה בפסק הדין". גרמן לא קיבלה את הדין. "זה לא יקום ולא יהיה", אמרה לניצן, "אם שופט יביע דעתו על פרקליט מהפרקליטות, אתם תפטרו אותו? שאלתי את ניצן, אבל הוא התעקש".
ברור שניצן יתעקש. זה בדיוק העניין. כפי שהפרקליטות לא תפטר פרקליט שיספוג ביקורת קשה משופט, אבל כן דורשת לבטל מינוי של פתולוגית, כך בעניין הביקורת. הם פשוט לא מוכנים שיבקרו אותם. הם השתכנעו שהם שייכים לשכינה האלוהית, לא לבני האדם. נמשיך עם גרמן: "מכיוון שהם הבינו שאני מתעקשת, קרא לי היועמ"ש וינשטיין. ישבנו בפגישה גדולה אצלו. הבאתי את המנכ"ל שלי, את הייעוץ המשפטי של משרד הבריאות, שכפוף לוינשטיין, היה גם היועמ"ש של נציבות שירות המדינה. כולם היו בדעה אחת: חייבים לקבל את ד"ר פורמן לעבודה. היא לא הואשמה בדבר ואי אפשר לערוך לה משפט שדה על סמך הערה של שופט".
"בינתיים", מספרת גרמן, "ד"ר פורמן הגישה תביעה נגד המדינה. המדינה אמורה הייתה להגיש את עמדתה. אני דרשתי שתובא גם עמדתי. אני הרי השרה האחראית. אני שרת הבריאות. אבל בפרקליטות סירבו. הם לא הסכימו לתת לי פתחון פה. הם פשוט התעלמו מדעתה של השרה הממונה. אתה יודע מה עשיתי?", שאלה גרמן, "הופעתי לדיון בבית המשפט. סתם, בלי זימון, איך שאני. כשרת הבריאות של מדינת ישראל. קיוויתי שהשופטת תראה אותי ותשאל אותי לדעתי. הרי המדינה סתמה לי את הפה. לא לי, למשרד הבריאות, שאני מייצגת את דעתו". דעתה של גרמן נחסכה מבית המשפט, כי השופטת הבינה את הקטע ונתנה ל"מדינה" להבין שהתביעה תתקבל.
אבל זה עוד לא הכל. במסגרת אותה תביעה, פרקליטיה של ד"ר פורמן דרשו להציג תצהיר של הבוס שלה, מנהל המכון הפתולוגי, ד"ר חן קוגל. בתצהיר, גיבה ד"ר קוגל את פורמן והסביר כי חוות דעתה שהוצגה במשפט זדורוב הייתה מקצועית וראויה, למרות קביעותיו של השופט יצחק כהן. אגב, מאז אותה פרשה, מי שמצא את עצמו מפוטר בקלון הוא דווקא אותו שופט כהן, שהסתבך בפרשת מין. ד"ר פורמן התקבלה לעבודה. נחזור למשפט: הפרקליטות השתוללה. חוות דעתו של ד"ר קוגל לא תוצג, ואם תוצג בפני בית המשפט, הוא ישנה אותה ויתאים אותה לעמדת הפרקליטות.
גם כאן, גרמן מיהרה להתערב. "ד"ר קוגל לא ישנה את התצהיר שלו בשום אופן", אמרה לפרקליטות. השופטת גרסטל הרימה אז טלפון לוינשטיין וצירפה את קולה: אתם באמת דורשים שמנהל המכון הפתולוגי ישנה תצהיר מקצועי שנתן? ירדתם מהפסים לגמרי? שאלה גרסטל.
"ואז", משחזרת גרמן, "נחשפתי לכוחנות ולשיכרון הכוח של הפרקליטות. הייתי מזועזעת. הם יותר חזקים מכולם. הם ניסו להשתיק ולחסל את מאיה כי הביעה דעה מנוגדת לעמדתם. זה בכלל לא קשור לזדורוב. גם אם הוא הרוצח, לא זה העניין. לעשות סיכול ממוקד לעדה מקצועית שלא מתיישרת עם עמדת התביעה? על דברים כאלה שומעים ברוסיה, לא אצלנו. לא רק אני, כל מי שנתקל בסיפור הזה הזדעזע. ולכן", ממשיכה גרמן, "המאבק שלי בעד גרסטל ונציבות הביקורת עיקש כל כך. ראיתי את הדברים במו עיני. אני מדברת ממקור ראשון. שיכרון הכוח בפרקליטות הוא סכנה. כשגרסטל התפטרה, אני משוכנעת שהם פתחו בקבוקי שמפניה. אבל זה יהיה ניצחון פירוס. אני מתכוונת להגיע לכל דיון של ועדת חוקה על החוק שמביאה איילת שקד בעניין נציבות הביקורת. אעשה ככל שביכולתי כדי שהחוק שנקבל יהיה דווקא החוק של ציפי לבני, ולא החוק של שקד. המצב הזה מאוד מפחיד אותי. מערכת אכיפת החוק צריכה להבין שתהיה ביקורת עצמאית, לא תלויה, חיצונית. גם פרטנית וגם מערכתית. וגם היועמ"ש צריך להיות כפוף אליה. כל מי שהמדינה הזו חשובה לו, חייב להילחם על זה".