מחיר השלום: 34 שנים אחרי שעזב את גן העדן בשארם, זהבי סובל מכל רגע בגיהנום

זה קורה בכל שנה בחודש אפריל. איזה פיוז במוח קופץ ומזכיר לי שהיום לפני כך וכך שנים פינינו את הבית בשארם א–שייח, היא אופירה, ועזבנו כחלק ממחיר השלום את גן עדן בדרך חזרה לגיהינום.

ב–25 באפריל ימלאו 34 שנים לשבירת המיתוס של משה דיין, “עדיף שארם בלי שלום משלום בלי שארם". ראש הממשלה מנחם בגין הגיע להסדר שלום עם נשיא מצרים אנואר סאדאת וייצר שלום - בלי שארם.

המצרים השקיעו ברצועת החוף בין אילת לשארם מיליארדי דולרים. הוקמו בתי מלון, נפתחו בתי קזינו, נבנו טיילות לאורך החופים, מועדוני צלילה צצו כפטריות, יאכטות וספינות דיג עגנו במרינות, עסקי תיירות פרחו. לקח כמה שנים עד שאלפי תיירים מכל העולם נהרו אל חופי סיני הקסומים, אבל האידיליה הסתיימה כשהגיע הטרור. תחילה היו אלה פיגועים נגד ישראלים שיצאו לבלות בחופי סיני, אחריהם התפוצצו מכוניות תופת על בתי מלון, התיירות צנחה פלאים והיה נדמה שכל ההשקעות ירדו לטמיון.

שיתוף הפעולה הישראלי–מצרי עצר את גל הפיגועים, אבל לא לזמן רב. השינויים במזרח התיכון אפשרו לגורמים עוינים להשתולל בסיני, לרצוח חיילים מצרים ולפזול לעבר ישראל. למרות המאמצים לעצור את הטרור ולאפשר לתיירים לנפוש בחופים הקסומים, הצליח ארגון דאע"ש להוציא את אחד מפיגועי “היוקרה" שלהם לפני חצי שנה. ב–31 באוקטובר 2015 המריא מטוס נוסעים של חברת התעופה הרוסית מטרוג'ט משדה התעופה של שארם בדרך לסנט פטרסבורג ברוסיה. זמן קצר לאחר ההמראה התפוצץ המטוס באוויר ו–224 בני אדם, רובם אזרחים רוסים, נרצחו. מהיום שלמחרת התרוקנה סיני מתיירים ועד היום, כמעט חצי שנה אחרי, תעשיית התיירות מתה.

***

חלק מתושבי אופירה היו חודשים ארוכים ב"טראומת הפינוי". זה בלט במיוחד כשבבית הספר המקומי ערכו הילדים מסדר סיום, שכלל את הורדת הדגל ושירת ההמנון. הילדים ובעקבותיהם ההורים פרצו בבכי, נשמעו זעקות שבר. זה היה אירוע טראומתי לכל מי שנכח בו, כמוני למשל. אני מביט על תמונות הילדים שצילמתי באירוע ומזיל דמעה בעצמי. כמו ילד.

אחלה ילדים גדלו בשארם, ילדי טבע. היה להם אוויר נקי, ים כחול ונקי כמו שאין באף מקום בעולם, הרבה אנשים טובים סביבם. הם גדלו בדירות בלי סורגים, לא היה להם חשש מאנסים ופדופילים. ילדיהם של כמה מהמפונים התפרסמו: הזמרת מיטל טרבלסי, אלוף הגלישה שחר צוברי וילדי משפחת פרץ - לוחמים עזים שנהרגו במלחמות ישראל ובניה של האם מרים, שהפכה לסמל.

אופירה פונתה ללא אלימות, אנשי הצבא והמשטרה שמילאו את היישוב הקטן לקראת ימי הפינוי נותרו חסרי תעסוקה, אנשים ארזו את מיטלטליהם והעמיסו אותם על משאיות ויצאו לכיוון אילת בלב שבור, עיניים דומעות ודאגה מהצורך להסתגל לאורח החיים בצפון אחרי שחיו בגן העדן של הדרום.

את תושבי אופירה היה קשה להגדיר כמתנחלים. סיני הייתה ריקה מאזרחים, הבדואים שהתגוררו במאהלים שלהם היו מאושרים מבואם של הישראלים. הם עברו מגמלים לג'יפים ומרצדסים, גילו שיטות דיג חדשניות עבורם והביאו הרבה דגים ופרנסה, פתחו בתי תה בדהב ונואיבה, יש נערים בדואים שעבדו וגדלו כבני משפחה אצל “המתנחלים" היהודים, ומי שלא ראה בדואי שואל בסדר פסח את הקושיות, לא יבין את מערכת היחסים המדהימה.

עבדתי בשארם כמציל ולאחר מכן עסקתי בדיג דגי נוי לייצוא. במקביל כיסיתי את סיני עבור “ידיעות אחרונות" וגלי צה"ל. כהרגלי עשיתי לא מעט בלגנים, שאחד מהם כמעט גרם לתקרית דיפלומטית. זה היה כשהגיעו חברים מקיבוץ כפר גלעדי והקימו מחנה אוהלים קטן במפרץ נעמה. החברים מהקיבוץ, כהרגלם בקודש, “לא" הגזימו בשתיית אלכוהול, מה שגרם לי לכתוב על קרטון גדול “היאחזות גילופין", לתלות אותו על אחד האוהלים ולדווח לטלפון האדום של גלי צה"ל על הקמת היאחזות חדשה בסיני.

איכשהו הדיווח בגלי צה"ל הגיע לקונסול המצרי חסן עיסא, שדיווח למשרד החוץ המצרי, שמחה בפני ממשלת ישראל על הקמת ההיאחזות החדשה בסיני. מפקד מרחב שלמה, תא"ל צורי שגיא, זימן אותי בדחיפות ונזף בי (לא קשות) על הבלגן שעשיתי. הורדתי את השלט ודיווחתי לגלי צה"ל שבעקבות תלונה של מצרים ההיאחזות גילופין ירדה מהקרקע.

***

בתחילת החודש הודיעה מצרים שהיא מחזירה לסעודים את האיים טיראן וסנפיר. יום אחד, במסגרת עבודתי בדיג דגי הנוי, יצאתי עם עדי צוודרלינג ביאכטה של חברת “טרופי־פיש" לאי טיראן, למקום מסוים שבו נראו דגים יקרי ערך הנמצאים רק בריפים הפראיים של האי. זה לא היה כל כך במסגרת החוק להטיל שם עוגן ולדוג, אבל לקחנו את הסיכון. הים החל לעלות, גובה הגלים היה מפחיד, על סיפון היאכטה היו שלוש פיילות גדולות, שבמימיהן שייטו הדגים יקרי הערך. זה היה לקראת שקיעה כשהמנועים דממו. עדי בדק וגילה שאזל הדלק והשותף שלו איתן שכח להטעין דלק רזרבי. החשיכה התחילה לרדת. הים הפך גבה גלי, הבנו שאכלנו אותה, רוקנו את הפיילות עם הדגים לים, ניסינו לעכב את ההיסחפות שלנו לעבר החופים של המדינות העוינות באמצעים שונים, באור אחרון ראינו ספינת חיל הים במרחק רב וקיווינו לשווא שתראה אותנו. עדי הוריד את זגוגית חלון היאכטה וניסה לאותת בעזרת הרפלקס של קרני השמש האחרונות. נאדה. נזרקתי על אחד המושבים ועישנתי, שמח שנותרו לי מספיק סיגריות ושני מציתים. לא היה לנו אוכל, היה מעט מאוד מים והתכוננו לרע מכל - ליפול בשבי הסעודים.

על החוף באופירה שררה דאגה גדולה. ספינת חיל הים יצאה לחפש אחרינו בים הסוער. המפקד צורי הודיע שאם לא נימצא עד הבוקר, יפעיל מטוסי סיור ומשרד החוץ יפנה לאו"ם. אני שיחקתי את האדיש, עדי היה היסטרי וכעס על זה שאני לא עושה כלום, כאילו שיש מה לעשות.

הרגשנו חרא. היאכטה עלתה וירדה על הגלים הגבוהים והיטלטלה כקליפת אגוז. זה בדיוק הקטע שבו הבן־אדם מרגיש פחד מוות ואומר “הלך עלי". אבל כמו באגדות, חייל מדבור של חיל הים הבחין במשהו שהיה נדמה לו שהוא כלי שיט. אמרו לו שהוא מדמיין, אבל הוא התעקש שראה משהו, ומפקד הדבור יצא לכיוון - וקלע בינגו. נקשרנו בקושי עם החבל שהושלך מהדבור ונגררנו לבסיס חיל הים בשארם, שם התקבלנו בתרועות שמחה.

אחרי הרבה שנים ברחוב ניגשתי לתחנת מוניות ברחוב אחד העם בתל אביב. עמדתי להיכנס למונית הראשונה בתור. הנהג שהיה שני בתור ביקש מהראשון לוותר לו, כי הוא רוצה לקחת אותי. נכנסתי למונית והנהג הנרגש סיפר לי בקול רועד שהוא החייל מהדבור, זה שזיהה את היאכטה שלנו ובכך בעצם הציל את חיינו ומנע מאיתנו נפילה בשבי.

***

בשארם חשבתי שכך אני רוצה לסיים את חיי. עם בית קטן ברווקייה שמצד אחד שלו נשקף המפרץ ובצד השני הרי סיני הנפלאים ביופיים, חמש עד שבע שעות ביום מתעסק עם דגי הנוי, בערב מבלה עם יפהפיות מכל העולם שהגיעו להיזרק בחוף, ערק, גראס בדואי מחורבן, לובסטרים, מוזיקה על החוף, ג'יפ שידע להוביל אותי הביתה מסטול בלילות הקסומים של המדבר.

אחרי שנחתמו הסכמי השלום וידענו שהזמן הולך ואוזל עד הפינוי, ניסינו למצות כל רגע, צורי המפקד מינה אותי למפקד ה"צ'ק פוינט" - נקודת המפגש על הגבול המצרי־ישראלי. בטקס חגיגי הוא העניק לי דרגות סגן, כי הקצין המצרי גם היה סגן. כמה שבועות אחרי זה הוא זימן אותי בדחיפות ללשכתו וקרע ממני את הדרגות לעיני קציניו. לא הבנתי מה עשיתי, ואז הם התגלגלו מצחוק וצורי העניק לי דרגות סרן והסביר לי שהחליפו את המפקד המצרי, והוא לא רוצה שהקצין הישראלי יהיה בדרגה נחותה ממנו. אחרי הפינוי צורי היה מצהיר בכל אירוע חברתי שנכחתי בו שהצלתי אותו כמה פעמים ממוות. לשומעיו המופתעים הסביר שהצלתי אותו ממוות משעמום.

דמיינו את מרחבי הענק של הים הנפלא והמדבר המרתק. דמיינו שבין אילת לשארם מתגוררים כמה מאות ישראלים בדהב (די זהב), נואיבה (נביעות) ושארם עצמה. דמיינו שיש להם את כל הזמן שבעולם הם לא ממהרים לשום מקום. אוויר נפלא, אתרי שוניות בים ומבחר ענק של דגים מטריפים, יפהפיות (ויפים) שמגיעות מסקנדינביה, גרמניה, אנגליה ומאיפה לא. מוזיקאים שבאים ומנגנים בחוף בסבבה ובסוטול שלהם. גן עדן. אבל זה שייך לעבר, וכנראה לא נשיר “הו שארם א–שייח', חזרנו אלייך שלישית".

אפריל 2016. אנחנו 34 שנה אחרי החזרה מגן עדן. בגיהינום אין חדש. אוטובוסים מתפוצצים, סכינאים, פדופילים, פוליטיקאים מושחתים, הסתה, רצח, אונס, שנאה, קנאה, אימה. קשה, קשה מחיר השלום.