איזה פלא. סרטון אחד שהוגדר כ"בעייתי", בעל "שפה בוטה" ומלא ב"גידופים", ופתאום ח״כ אראל מרגלית הוא כוכב שזוכה לאלפי אזכורים. אבל הסרטון של מרגלית הוא בעיקר אירוני. מה הוא אומר, בעצם? שמי שלא צועק במדינה הזאת, לא מקבל תשומת לב. אז מרגלית שכר את שירותיו של קלוגהפט שעשה נפלאות עבור בנט בזמנו כדי להגיד לכולנו - הנה, גם אני יודע לצעוק. וזה עבד.
הצעקות עובדות משום שהן מוציאות מכולם תגובות פבלוביות, ומכל צד את התגובות הפבלוביות שלו. מהצד הימני של המפה התקוממו שמרגלית קרא להם גברים פסיכופתים שאף אישה לא רוצה, ומהשמאל התקוממו כי מרגלית מדבר בניחוח שוביניסטי ולא דואג להזכיר נשים. הימין התעצבן כי קראו לו פרימיטיבי, ולעומתו השמאל התעצבן כי מרגלית קילל בסגנון ימני במקום בסגנון הרעיל המתנשא, וזה חורג מהנוסחה הרגילה. בקיצור, קצת צעקות ופתאום לכל אחד יש משהו להגיד, וזה בדרך כלל משהו סטריאוטיפי להחריד.
אבל עזבו רגע את הסרטון והביטו באראל מרגלית, הפוליטיקאי שהיה אנונימי למדי עד שפתח פה על ציפי לבני, ומשם פתאום התחיל להשתדרג. מרגלית נולד כקיבוצניק, גדל בירושלים (למד איתי בבית הספר, למען הגילוי הנאות) והפך בעשר אצבעות לאיש עסקים שבין אם אתה אוהב או לא, ההצלחות שלו מרשימות ומוכחות. הוא חבר כנסת כבר כמה שנים טובות והוא בא לעבוד, לא כדי למצוא ג'וב.
כבר שנים שהוא פועל עבור הפריפריה, מקים חממות, מקדם יוזמות לקידום התעשייה המתקדמת בגליל ובנגב וגם כותב על כך מדי שבוע, מנסה להראות לציבור מה הוא בא לעשות ומהן התוצאות. הבעיה היא שזה לא מעניין אף אחד. כולה עשייה, בחייכם. תנו לנו צעקות, גידופים, קללות של אשכנזים, תוסיפו קורט קלוגהפט, והרי לכם פוליטיקאי ששווה להתעסק בו. אראל מרגלית בא לפוליטיקה כי רצה לשנות, אבל אחרי שנים של זיעה שאף אחד לא ראה, הבין שאין ברירה אלא לצעוק.
כבר שנים שהוא פועל עבור הפריפריה, מקים חממות, מקדם יוזמות לקידום התעשייה המתקדמת בגליל ובנגב וגם כותב על כך מדי שבוע, מנסה להראות לציבור מה הוא בא לעשות ומהן התוצאות. הבעיה היא שזה לא מעניין אף אחד. כולה עשייה, בחייכם. תנו לנו צעקות, גידופים, קללות של אשכנזים, תוסיפו קורט קלוגהפט, והרי לכם פוליטיקאי ששווה להתעסק בו. אראל מרגלית בא לפוליטיקה כי רצה לשנות, אבל אחרי שנים של זיעה שאף אחד לא ראה, הבין שאין ברירה אלא לצעוק.
אז כשמרגלית צועק "תחזירו לנו את המדינה קיבינימט", אולי בעצם לכך הוא מתכוון. גם בביתו הפוליטי, מפלגת העבודה, מי מתבלט? רק הצעקנים, לא אלה עם ההצלחות המוכחות. אלה שהגיעו אליה עם רקורד מפואר של עשייה אמיתית, כמו אראל מרגלית, עמר בר־לב או מנואל טרכטנברג, נבלעים. הם מנומסים מדי, כבדי ראש ואחראים מדי, ונאכלים על ידי הרעש שעושים חבריהם למפלגה, חלקם ״אוטודידקטים" וחלקם מומחי תקשורת עם תעודות. רובם בעלי הרבה פחות ידע ובוודאי שהרבה פחות ניסיון בעשייה אמיתית, אבל יש להם דיפלומות מתקדמות באמנות הפרובוקציה התקשורתית.
מרגלית צודק. אתם רוצים לשנות משהו? תפסיקו להתבכיין ולכו להתפקד. תצביעו למישהו עם רקורד של עשייה אמיתית במקום לקדש את הצעקנים. אבל יש פה גם מסר סמוי לכולנו: שימו לב את מה אתם מדגישים. הבעיה הקשה היא שהמדדים שלנו הפכו לשטחיים באופן מדאיג, שלא לומר הרסני. אנחנו מתמקדים בססמאות במקום בעובדות, במחנאות במקום בהסכמות, ובאמירות פרובוקטיביות במקום במעשים. כמה חבל שאם מרגלית היה אומר לנו את כל זה בצורה תרבותית ומנומקת, פשוט לא היינו מקשיבים.