דבר כזה עוד לא היה בתולדות הבורסה. ארבעה חודשים לאחר שחברת נדל”ן אנונימית קנדית בשם אורבנקורפ גייסה בישראל 180 מיליון שקל בהנפקת איגרות חוב, היא הכריזה בקנדה על הקפאת הליכים. האירוע המביך התרחש בימי חול המועד פסח, אבל למרות החופשות קשה היה להסתיר או למזער את עומק המחדל. התשובה לשאלה כיצד גופים מוסדיים רציניים המנהלים קרנות פנסיה, פוליסות ביטוח או קופות גמל כמו פסגות או מגדל השקיעו בחברה אנונימית אינה מסובכת לכאורה.
כשהריבית המוצעת על ההשקעה בסביבת ריבית אפסית גבוהה מ־4% לשנה, מדובר במציאה של ממש. לפני ההנפקה בוצעו “בדיקות הנאותות”, ואיגרות החוב של החברה נמצאו ראויות למאכל אדם. הכל כל כך פשוט. הכל שאלה של סיכון מול סיכוי.
אלא שקשה להסתפק בתשובה פשטנית כל כך. איש עסקים בשם אלן ססקין המתגורר בקנדה לא יחשוש לשמו הטוב אם יתברר שהפיל בפח משקיעים תמימים מישראל. הוא לא ישלם שום מחיר ציבורי. בניגוד לאנשי עסקים כמו נוחי דנקנר, מוטי זיסר או אליעזר פישמן, הוא לא יהפוך כמתבקש קורבן לשיימינג מחברות כנסת כמו זהבה גלאון או שלי יחימוביץ’ כי אין לו מה להפסיד אצלנו.
משקיעים ישראלים חייבים להביא את האלמנט הזה בחשבון לפני שהם מהמרים עם כספנו על איש עסקים אנונימי מחו”ל. ובכלל, הסיכון בהשקעות מחו”ל גבוה יותר, קל וחומר כשמדובר בהשקעות בנדל”ן. אבל מדוע למרות הסיכונים מחפשים הישראלים את ההרפתקאות בחו”ל במקום להשאיר את הכסף אצלנו? כדי להדגים את גודל האבסורד, נציין שהיקף הנכסים הפיננסיים שמחזיק הציבור הסתכמו בסוף 2015 ב־1.93 טריליון שקל. 1 טריליון מתוכם מוחזקים בקרנות הפנסיה, פוליסות הביטוח, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות. המפלצת הפיננסית הזאת תופחת מדי שנה בעשרות מיליארד שקלים, ולכן השאלה מה לעשות עם הכסף אינה פשוטה.
לו ישראל לא הייתה מדינת חלטורה והתכנון היה ארוך טווח, ניתן היה לנצל לפחות חלק מהכסף להשקעות בתשתיות התחבורה והתקשורת, הנדל”ן (מגורים ודירות להשכרה) או אפילו בפיתוח שדות הגז. אבל כדי לעודד ולפתות את המוסדיים להשקיע, חייבים להציע להם רשת ביטחון מינימלית להבטחת הכסף. זה יכול להיות באמצעות תשואת מינימום או ערבות חלקית של המדינה. המודל פועל בקרנות השקעה לעסקים קטנים. זה כבר קיים ממילא בקרנות הפנסיה באמצעות איגרות החוב “המיועדות” שמבטיחות תשואה. אז מדוע שלא להרחיב את ההטבות הפיננסיות גם להשקעות מקומיות בתחומי התשתית?
סביבת הריבית האפסית הופכת את העיתוי הנוכחי למתאים ביותר ליישום המהלך שסיכויי הצלחתו גבוהים. אלא שלמרבה האבסורד והתסכול ובניגוד לחוקי הכלכלה, הריבית האפסית אינה מצליחה להגדיל השקעות.
פועלות כאן ציפיות שהן מעבר לחוקי הכלכלה, או במחשבה נוספת, הן חלק ממנה. על רקע כל זה, הגופים המוסדיים מנתבים יותר ויותר כספים ל”השקעות” שמעודדות את הנדל”ן במנהטן, את המלונאות באנגליה, את תחנות הכוח באירופה או מרכזים מסחריים בהודו.
כישראלי גאה הייתי שמח לראות את המוסדיים שמנהלים עבורי את הפנסיה משתתפים בעידוד המדינה בפרויקט הרכבת לאילת, בקידוח "לווייתן", ברכבת הקלה בתל אביב, בפיתוח הנמלים החדשים באשדוד ובחיפה וגם בפרויקטים של דיור להשכרה בפריפריה. אם כך יקרה, ניתן לשקול מחילה על שערוריית ההשקעה באיגרות חברת אורבנקורפ הקנדית, שתוצאתה 180 מיליוני שקלים שירדו לטמיון.