שעת האמת של מדיניות הגרעין של ישראל מתקרבת. הידיעה אתמול של חיים לוינסון ב”הארץ” על פגמים שנמצאו בליבת הכור הגרעיני בדימונה רק מדגישה זאת. לא מדובר בפגמים שיכולים להתפתח לכדי סדקים גדולים, שיגרמו לפליטה של קרינה גרעינית מהכור ויסכנו את האוכלוסייה והסביבה. מדובר בפגמים שהיו צפויים בשל גילו של הכור. כבר ב־2004 דיווח כותב שורות אלה על יום עיון באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שקיימה הוועדה לאנרגיה אטומית (וא”א), האחראית על הכור בדימונה, שבו הודו בכיריה כי הם מתקשים לשדרג את בטיחות הכור.
הכור שישראל רכשה מצרפת הופעל ב־1963. לפי תו התקן של היצרן, אורך החיים של כורים מסוגו הוא כ־40 שנה. אז, בכינוס לפני 13 שנה, סיפר מנכ”ל וא”א גדעון פרנק כי בארה”ב פיתחו שיטות המאפשרות הארכת החיים של כורים בעוד כ־20 שנה. אך בסופו של דבר את ליבת הכור העשויה מתכת ועטופה בבטון עבה ומזוין, שיוצר את הכיפה הנראית למרחקו, אי אפשר להחליף, כשם שחור בדוד שמש שדולף אי אפשר לתקן.
הכור בדימונה כבר בן 53 והוא קיבל ומקבל טיפול “אנטי־אייג’ינג” המתקדם ביותר בעולם. השאלה היא עד מתי? אם להסתמך על דברי פרנק באותו כינוס, נותרו לכור עוד שבע שנות חיים. אז כבר לא יהיה מנוס אלא להשביתו. מדובר באילוץ טכנולוגי שטומן בחובו דילמה אסטרטגית מהמעלה הראשונה. הכור שרכשה ישראל מצרפת היה, לפי פרסומים זרים, בעוצמה של 24 מגוואט ונועד לכאורה לצורכי מחקר. אך לפי אותם פרסומים, ישראל הגדילה את תפוקתו ל־50 מגווט, ואולי, לפי פרסומים אחרים, אף יותר.
לפי הפרסומים הזרים, ישראל מייצרת בכור אורניום ופלוטוניום, שהם החומר הבקיע להרכבת נשק גרעיני. זו הייתה, לפי אותם פרסומים, מטרתם המקורית של היוזמים, אנשי האופציה הגרעינית בצמרת השלטון בישראל – ראש הממשלה דוד בן־גוריון ועוזריו שמעון פרס ומשה דיין. על רקע זה התגלעו מחלוקות בצמרת המדינית והצבאית והיו מי שהתנגדו למהלך כמו יגאל אלון ופילוסופים כמו ישעיהו ליבוביץ ומדעני גרעין, שחלקם התפטרו מ־וא”א.
ידם של מצדדי האופציה הגרעינית גברה. לפי אותם פרסומים הם סברו כי נשק גרעיני ישמש לביסוס ההרתעה הישראלית ויבטיח את קיומה של ישראל לדורות. במקביל הם גם גיבשו את מדיניות העמימות הגרעינית, שאינה מאשרת אם לישראל יש נשק גרעיני, אך גם אינה מכחישה זאת.
על פי השקפתי, מדיניות העמימות הייתה מההברקות הנועזות של האסטרטגיה והמדיניות הישראלית והיא הוכיחה ומוכיחה עצמה. לראיה, אף מעצמה גדולה אינה תובעת מישראל להתפרק מהנשק הגרעיני המיוחס לה ואין נטפלים אליה כמו לאיראן, למשל, שרק חתרה להגיע לסף של נשק גרעיני בלי להרכיב פצצה.
אולם מדיניות העמימות גם מונעת מישראל לחתום על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, האוסרת גם הרכבת נשק כזה. זה המלכוד שבו מצויה כעת ישראל. לישראל אין היכולת והציוד לבנות כור גרעיני חדש. היא זקוקה לסיוע מבחוץ. אם תחתום על האמנה, היא תוכל לקבל כורים גרעיניים למטרות מחקר והפקת חשמל, אך היא גם תידרש להצהיר ולחשוף מה יש לה בנושא הגרעיני ומהמונופול המיוחס לה על כך במזרח התיכון.
לפי פרסומים זרים, ישראל הרכיבה בשנות פעילותו של הכור כמאתיים פצצות גרעין מכל הסוגים והגדלים ואת אמצעי השיגור שלהם. לפי פרסום של מכון השלום בשוודיה יש לה כיום רק 80 פצצות. אם זה נכון, הרי שמדובר בארסנל שיכול להבטיח את ההרתעה הישראלית, גם אם הכור ייסגר ולא ייצרו בו יותר חומרים בקיעים. אלא שהכור, על כיפתו הבוהקת, הוא גם סמלה של ישראל כמעצמה גרעינית. לכן ישראל תנסה להאריך את חיי הכור עד כמה שתוכל. אולם יגיע היום - והוא לא רחוק - שגם תרופות ה”אנטי־אייג’ינג” כבר לא יועילו.