עברנו את פרעה ועברנו גם את חג הפסח הזה (נכון לרגע כתיבת שורות אלו) בלי אירועים קשים ועם כמה בשורות טובות: האנרגיה לאלימות הולכת ופוחתת בקרב הצעירים הפלסטינים ביהודה ושומרון; חמאס לא ממהר לממש את המנהרות שטרם נחשפו ולהוביל לעימות נוסף; חיזבאללה צופה בביצורים שנבנים לאורך גבול הצפון ומבין שמדובר במאמץ הגנתי; דאעש בסוריה נמצא בנסיגה; ואפילו התיאום עם הרוסים מעולם לא היה טוב יותר.
צ'ארמר זאת לא המילה הראשונה שעולה לראש כשחושבים על ראש הממשלה שלנו. הוא איש נבון ורהוט לכל הדעות, אבל נטייתו להטיף, בצירוף החשדנות העמוקה שטבועה בו - מקשות עליו לרכוש חברים. ולמרות זאת, בנימין נתניהו הצליח ליצור לו ולנו קשר מיוחד בקרמלין. הקפיצה האחרונה שלו למוסקבה המחישה את זה.
בניגוד לכמה פרסומים, הכוחות הרוסיים מעולם לא ירו על כוחות צה"ל בסוריה. לפני שלושה חודשים, בעת שמטוסי חיל האוויר סיימו פעילות סמוך לחוף הסורי, ירתה סוללת נ"מ סורית טיל SA-5 בודד לעברם. זה היה ירי לא מדויק ולא יעיל. בישראל לא חשבו שמדובר בפעולה שהרוסים קשורים אליה, ועדיין דבר התקרית הועלה כבר בפגישתו של הנשיא רובי ריבלין עם ולדימיר פוטין, שטען כי כלל לא היה מודע להתרחשותו של אירוע כזה.
לפני שלושה שבועות טסו מטוסי חיל האוויר בסמוך לחוף הסורי, ומטוס רוסי מדגם סוחוי 30 הוזנק לעברם משדה התעופה בחמימים, ליד לטקיה. המטוס התקרב למרחק 27 מייל ממטוסי חיל האוויר לפני שסב על עקבותיו. בשום שלב הוא לא נעל את המכ"ם שלו על המטוסים שלנו ולא חצה את קו ה־20 מייל, שנקבע בינינו לבין הרוסים כטווח ביטחון.
ועדיין, התקרית הזאת כבר הצדיקה נסיעה של ראש הממשלה למוסקבה, כשלצדו מפקד חיל האוויר. הרוסים טענו שהם אינם מכירים את האירוע הזה ושהם מחויבים להסכמות שנוסחו בין המדינות ושאפשר לתמצת אותן במילים: הם לא יפריעו לנו ואנחנו לא נפריע להם.
נדמה שיש לפוטין יחס מיוחד לישראל. בביקורו הקודם של ראש הממשלה בקרמלין הוא לקח איתו את הרמטכ"ל ואת ראש אמ"ן. פוטין הופתע מנוכחותו של ראש המודיעין הישראלי ופנה לגדי איזנקוט: "אם אתה רוצה לדעת משהו על הפעולות שלנו, תפנה אלי", אמר לרמטכ"ל. "אתה לא צריך אותו (את ראש אמ"ן - אב"ד). אם תמצא שאנחנו מסתירים מכם משהו - אני אתן לך בקבוק וודקה".
ישראל לא בונה על בקבוק הוודקה הזה. אבל היא כן בונה על תחושת כבוד הדדי שמשדר לה פוטין ועל נכונותו להקשיב ולהתחשב בצרכים הישראליים בכל עת. בניגוד להצהרה שלו כי רוסיה השלימה את משימתה בסוריה, בימים האחרונים ניכר מאמץ רוסי לסייע לכוחות אסד להשלים השתלטות על חאלב. במקביל כוחות אסד, המעודדים מהצלחתם לכבוש את תדמור, מנסים גם לדחוף מזרחה, לכיוון דיר א־זור.
***
אסד כבר לא ישיב לעצמו את השליטה בסוריה כפי שהייתה, אבל גם המדינה האסלאמית שקמה במזרח לא תישאר בסוריה לנצח. כוחות אסד והכורדים ידחקו אותה משם. תוך חודשים הם יגיעו לראקה שבסוריה ולמוסול שבעיראק, ויבעטו את דאעש החוצה, ללוב.
ישראל מתמקדת במה שקורה על גבולה הצפוני בגולן. שם, החלו אנשי שוהדא אל־ירמוכ, המזוהים עם דאעש, להשתעשע בניסויים בנשק כימי, שאותו השיגו מהשאריות שהותיר אחריו צבא אסד. שוהדא אל־ירמוכ, ארגון אסלאמי קיצוני היושב בדרום רמת הגולן, נזהר שלא להתגרות בישראל. הוא עסוק עד מעל הראש במלחמות עם ארגוני מורדים אחרים. ועדיין: אם יתברר שהוא השיג יכולת מבצעית להפעיל נשק כימי, זו תהיה חציית קו אדום וישראל לא תעמוד מנגד.
במזרח התיכון החדש כל ברית היא אד הוק והיא נמדדת בדקות. בעוד רוסיה מסייעת לכורדים בצפון סוריה, תוקפים כוחות אסד את הכורדים בעיירה קמישלי, כשמצדו הטורקי של הגבול מחריב צבאו של ארדואן את חציה השני של העיירה הכורדית הסמוכה נוסייבין. אבל לא זה ולא זה ישברו את רוחם של הכורדים הנחושים לדחוק את דאעש ולבסס רצועה כורדית מדרום לגבול הטורקי.
***
המלחמה בסוריה שואבת את האנרגיות של העולם הערבי. מנהיגי חיזבאללה נדרשו בשבועות האחרונים לביקורי תנחומים חסרי תקדים אצל משפחות הנפגעים בקרבות בסוריה ועל גבול הלבנון. חיזבאללה, שגם הוא שקוע כל כולו במלחמה בסוריה, צופה בשנה האחרונה דרומה לכיוון ישראל, ורואה שם מאמץ הנדסי אדיר שמוביל פיקוד הצפון. מאות דחפורים וכלי עבודה משנים את פני הגבול הצפוני: חוצבים מצוקים, בונים חומות ומקימים מכשולים ליד יותר מעשרה יישובים הסמוכים לגדר.
בישראל חששו שחיזבאללה יפרש את המאמץ הזה כהכנות ישראליות למלחמה. כרגע נראה שחיזבאללה מבין שמדובר במאמץ הגנתי. האיתותים שמגיעים ממנו דומים מאוד למה שישראל שומעת מחמאס בעזה בימים אלה: אנחנו אויבים ונישאר אויבים, אבל כרגע אין לנו עניין במלחמה איתכם ולא נרצה להגיע למלחמה בגלל חוסר הבנה.
חיזבאללה לא ינצל את יכולותיו הקרקעיות להשתלט על יישובים בגליל (להערכתי, אין לו מנהרות התקפיות לשטחנו, כי בתוואי של הצפון אין צורך במנהרות כאלה), וחמאס לא יפעיל את מנהרותיו שטרם נתגלו; שניהם מבינים שמהלך כזה ימיט עליהם מלחמה ושניהם לא מסוגלים, נכון לעכשיו, לשלם את המחיר של מלחמה בישראל.
הירידה הדרמטית בהיקף הטרור הפלסטיני תורמת גם היא לצינון האווירה. עכשיו, בסוף אפריל, כבר מעיזים בצה"ל לדבר על דעיכה של מה שהתפרץ בחגי תשרי: משלושה פיגועים ביום ירדנו לשלושה בחודש. זה לא אומר שהתופעה תיעלם, עוד ניתקל בטרור של בודדים והתארגנויות, אבל האנרגיה לאלימות בקרב הצעירים הפלסטינים הולכת ופוחתת.