שש בבוקר, ראבק.
שש בבוקר והיא כבר מסתערת עלי, מלקקת, קוראת לי להשתעשע איתה לפני שכל האחרים מתעוררים, כשכל הבית עדיין ישן ומספק לנו את המרחב האינטימי הפרטי, זה שנדמה שכבר אבד עם השנים והצאצאים.
אני מתכוון כמובן לכלבה (לא כמטאפורה! פשוט חשבתי שיהיה נכון להבהיר את זה אחרי כל כך הרבה ימים של משפחתיות צפופה), שהשעון הביולוגי שלה מכוון לשש בבוקר ומצלצל בצורת ליקוק אצבעות הרגליים שלי.
כמובן שאני קצת מתבכיין: גם לפני פלישת הכלבה לחיי הייתי איש של בוקר, כזה שממעט לאחר לישון אחרי, נניח, שש וחצי. נכון שיש כאן גם כורח: הילדים צריכים לצאת לבית הספר אחרי שהכנתי להם כבר איזה ביס קטן של בוקר. גם סנדוויצ'ים להפסקה צריך, לעיתון הבטחתי כמה מילים "על הבוקר" - ועוד מטלות שתרצה או לא, גורמות לך להשכים בשעות שפעם נהגת לחזור בהן מהבילוי של אתמול.
לא מדובר כאן בחריצות יתר, להפך: חלק גדול משעות הערנות שלי עוברות עלי ברביצה מול המסך - בדרך כלל מול ספורט, סרט או סיטקום (השילוש המקודש שאם תוסיפו לו גם סקס וספר, כמעט שמייתר את כל 21 האותיות האחרות באלף–בית שאינן ס'). אלא שגם באותה רביצה בטלה, הראש עובד: מניסיון להיזכר בשם של השחקן בסרט מבלי להידרש לתקציר, תכנון של יום המחר, מחשבה על כמה משפטי מחץ לטור הקרוב (כמו שאתם רואים, זה לא תמיד עוזר), ועוד תוכניות שנוסקות מעלה–מעלה רק כדי להתנפץ אחר כך על קרקע הבוקר.
אלא שיותר מהבדידות המבורכת בשעות הקטנות של הלילה, הצ'ופר האמיתי לממעטים לישון טמון ביכולת לתצפת על חיי האחרים. אל תמהרו להגיף את הווילונות: אני לא מדבר על סוג כ–ז–ה של מציצנות, אלא על התבוננות במובן המדעי, שמנסה לנסח כללים על בסיס רצף של תצפיות ומדידות המשולבות בהתבוננות–ספרותית - כזאת שמשלימה מהדמיון את "אירועי הפרקים הקודמים".
מכל התצפיות, חביבה עלי במיוחד זאת של שבת בבוקר. העובדה שלב תל אביב, אזור מגורי ב–25 השנים האחרונות, משופע בדירות רווקים, מאפשרת לי (מלבד חשיפה לאפקטים ווקאליים מעוררים עד מטרידים לעת לילה) תצפית נוחה על מרפסות "הבוקר שאחרי".
לא מדובר על הבוקר שאחרי סקס מזדמן. הו לא. המפגשים ההם מסתיימים לרוב לפנות בוקר כשהצד שהדירה לא שלו, חומק הביתה בבגדי היציאה של ליל אמש. זוג שמתיישב יחדיו לקפה של בוקר, הוא זוג שבחר לישון ביחד ועתה הוא משכים קום, אף שלא צבר יותר מדי שעות שינה בלילה, רק כדי לחגוג את אהבתו גם מחוץ למיטה.
מעל לכוס גדולה מדי של קפה חלש מדי, הם מביטים זה בזו במבטים מצועפים, מדברים בקולות נמוכים, מרבים לגעת - לא רק זה בזה, אלא גם בלבי, שכן דווקא ברגע הנפלא הזה יש משהו עצוב כחיים עצמם.
האם מסוגל מישהו מהם לדמיין את רגע הפרידה? את הלילות שטופי הדמעות, את המחשבה שלא יהיה עוד מחר בלעדיו/בלעדיה? וזה עוד המקרה הקל, כי הסכנה האמיתית היא שהקשר יעלה יפה:
האם היא מסוגלת עכשיו לדמיין אותו חוזר מאוחר מהעבודה ומתלונן על ישיבה שהתארכה שבעטיה היה הטלפון שלו כבוי במשך שעתיים? ואולי הוא בכלל לא שמע אותו בגלל כל השערות האלה שצצו לפתע באוזניו, כמנסות לפצות במשהו על אלה שנשרו מראשו?
והוא - האם הוא מדמיין את היום שבו יחשוק כמעט בכל אישה אחרת שאינה היא? האם הוא יכול לדמיין את הרגליים הארוכות והחלקות שהיא מותחת עתה מעל מסעד הכורסה, כשהן כבדות ומשופעות בוורידים כחלחלים כסדקים המנבאים חורבן גדול?
מעל לכוס הקפה שאדיה ממיסים קורים של לילה, הם מנסים להיאחז באושר, בתחושה המוזרה הזאת שמחברת אותם עכשיו מבחירה, בטרם יחליפו אותה "מייצבי קשר" כמו חשבון בנק משותף, משכנתה, ילדים או אפילו סתם כוחו המשתק של ההרגל.
מבעד לערפילי אהבתם, איש מהם אינו מבחין בגבר הזר, גדול הממדים, שאוחז ברצועה של כלבה בהירה, משתהה יתר על המידה אל מול מרפסת אהבתם - ונוטל לו, בלי שהתבקש, את תפקיד המספר.
"בואי, מיסטרי, הולכים", הוא לוחש לכלבה שמנסה לקרוא את עברו של קולגה בשלולית שתן לחה, ממש כשם שניסה לקרוא את עתידו של הזוג מהמרפסת בקפה של הבוקר.
כלבים וקבוצות כדורגל, הוא מהרהר לעצמו, מתרפק על אהבות שלא ייגמרו לעולם.