ישנם פרשנים שסברו שהאירוע הציבורי החשוב ביותר שהתרחש בשבוע שקדם לחג היה האיום ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר החינוך נפתלי בנט, ושעל פיו אם לא ירסן את עצמו בביקורות שהוא משמיע חדשות לבקרים נגד הממשלה והעומד בראשה, הוא יפטר אותו מכהונתו. ובכן, ההיסטוריה הפוליטית המשפטית של מדינת ישראל ידעה כבר פיטורי שרים.
על מנת לפטר שר מכהונתו בממשלה נזקק ראש הממשלה לשני כלים שבלעדיהם לא ניתן לבצע את המהלך: אפשרות חוקתית והיתכנות פוליטית.
בחוק יסוד: הממשלה משנת 1968, לא ניתנה סמכות לראש הממשלה לפטר שר או שרים מהממשלה. לפיכך כשראשי הממשלה התעקשו לפטר שר היה עליהם להתפטר. התפטרותם גררה את התפטרות הממשלה כולה, ואז הם היו מרכיבים את הממשלה מחדש, ככל שהייתה לכך היתכנות פוליטית, בלי השר או השרים שאותם חפץ רה"מ לפטר. כשדוד בן־גוריון עמד בראשות הממשלה, הוא עשה שימוש לא מבוטל בתרגיל החוקתי הזה. הוא יכול היה להרשות לעצמו לעשות זאת, משום שלאורך כל תקופת ממשלותיו הוא נהנה מיציבות פוליטית ומרוב משמעותי בכנסת שתמך בו.
ב־1981 שונה חוק יסוד: הממשלה ותוקן בדרך שאפשרה לראש הממשלה להעביר מכהונתם שר או שרים, ללא זיקה לשאלת אמון הכנסת.
אומנם ראש הממשלה לא יכול לפטר שרים, אבל לממשלה הייתה היכולת הזו. חוק המעבר משנת 1949, שעסק במעבר בין ממשלת המנדט לממשלת ישראל, קבע הוראה שעל פיה הממשלה יכולה להעביר שר מתפקידו, ככל שהוא או סיעתו מצביעים נגד החלטת הממשלה. על פי הסעיף הזה פיטר ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ב־1976 את שרי סיעת המפד"ל, שהייתה חברת הקואליציה. הרקע לפיטורים היה הימנעותם של שרי המפד"ל בהצבעת האי־אמון בממשלה, שהוגשה לאחר שטקס ממשלתי לקבלת מטוסי 15־F צבאיים גרם בעקיפין לחילול שבת. המהלך של רבין, שהפך את ממשלתו לממשלת מעבר, קיבל בתחילה את הכינוי "התרגיל המבריק", אבל הוביל, בסופו של דבר, לאיבוד שלטון מפא"י ולעליית הליכוד בבחירות שנערכו ב־1977.
ב־1986, בתקופת ממשלת הרוטציה, עמד לראשונה למבחן התיקון לחוק שאפשר לראש הממשלה לפטר שר בודד. יצחק מודעי, שר האוצר דאז, כינה בנאום פומבי את שמעון פרס "ראש ממשלה מעופף" בשל נסיעותיו התכופות לחו"ל. פרס התעקש לפטרו, אך בשל אילוצים פוליטיים של ממשלת האחדות הצליח רק להעביר אותו מתפקידו. מודעי הפך לשר המשפטים, ומשה ניסים מילא את תפקיד שר האוצר.
ב־1999 פיטר בנימין נתניהו את שר הביטחון שלו יצחק מרדכי, לאחר שזה פלרטט עם מפלגת המרכז. נתניהו חשש שמרדכי עומד לעזוב את הליכוד ולחבור ליריביה. זמן קצר לאחר פיטוריו התמודד מרדכי מול נתניהו על ראשות הממשלה, בבחירות שבהן ניצח אהוד ברק.
מופע הפיטורים הבא התרחש במחצית 2002, כאשר ראש הממשלה דאז אריאל שרון פיטר את ארבעת שרי ש"ס ואת סגניהם לאחר הצבעתם נגד תוכנית הקיצוצים של האוצר. כעבור חודש הוא השיב עטרה ליושנה והחזיר אותם לכהונתם. שנתיים וחצי אחר כך אותו ראש ממשלה פיטר את חמשת שרי "שינוי" ומאוחר יותר פיטר את השרים עוזי לנדאו ובני אלון, שהתנגדו למהלך ההתנתקות שלו וזאת על מנת להשיג רוב בממשלה.
המקרה האחרון התרחש ב־2014, אז בנימין נתניהו פיטר את שרת המשפטים ציפי לבני ואת שר האוצר יאיר לפיד, במהלך שהביא לבחירות האחרונות. מספר חודשים אחר כך פיטר נתניהו את סגן שר הביטחון דני דנון בשל התבטאויותיו נגד מהלכי הממשלה במבצע צוק איתן.
השאלה החוקתית הכרוכה בפיטורי שרים עלתה לדיון בבג"ץ בשנת 2004. כאמור, שרון פיטר את השר בני אלון שהתנגד לתוכנית ההתנתקות, מחשש שאם הוא וחבריו יישארו בממשלה לא יהיה רוב למהלך (בג"ץ 5261/04 פוקס נגד רה"מ). הטענה העיקרית הייתה שגם אם החוק מעניק סמכות רחבה לפטר שרים, היא צריכה להיות מופעלת באחריות ובתבונה, על פי מבחנים ערכיים חוקתיים ולא על פי גחמות של ראש הממשלה שרוצה להשיג רוב למהלך שלו.
בג"ץ קבע אז כי סמכותו של ראש הממשלה לפטר שרים אינה גחמתית וצריכה להיות לה תכלית ראויה. המבחן שנקבע בבג"ץ הוא שראש הממשלה רשאי ומוסמך לפטר שר, רק אם הוא משוכנע שבפיטוריו יש כדי לקדם את יכולת הממשלה לתפקד כראוי ולהגשים את יעדיה המדיניים. לכן אם בעתיד פיטורי שר לא יעמדו במבחן, בג"ץ לא יאשר אותם, שכן הסמכות של ראש הממשלה לכך אינה בלתי מוגבלת ונתונה לביקורת שיפוטית.
ועדיין, ככל שהפן החוקתי חשוב, הוא משני לעומת הפן הפוליטי. יכולתו של ראש הממשלה לפטר שרים היא בראש ובראשונה פוליטית, והיא תיעשה רק אם יש לו הרוב הנדרש לקיים את המשך שלטונו הפוליטי ללא אותם שרים ותומכיהם.
זו הסיבה לכך שהשר בנט וסיעתו הבית היהודי לא ממש התרגשו מאיומו של נתניהו. בקואליציה של 61 חברים אין לנתניהו יותר מדי אופציות לפטר שרים, אלא אם כן גמלה בלבו החלטה ללכת לבחירות, ואז פיטוריו של בנט - כמו פיטוריהם של לפיד ולבני ב־2014 - יהוו את האות לפתיחת מערכת הבחירות.
הפגנת התמיכה באלאור אזריה מהווה ביקורת על צה"ל ומפקדיו, שלכאורה גרמו נזק לחייל ולמשפחתו. גם אם הפגנה כזו מותרת במשטר דמוקרטי, היא בהחלט לא ראויה. אולי הילד הזה הוא של כולנו, אבל בטוח שהצבא הזה הוא של כולנו. והבטוח גובר על אולי. אין לי עמדה ניצחת לגבי החייל, אך אני סבור שצריך לתת למערכת המשפטית הצבאית להשלים את המהלך המשפטי. באין דין ודיין ייפרע עם.
ידידי דוד מונשיין, גדול מספרי הסיפורים על ירושלים, הוציא בימים אלה את הספר "היה הייתה פעם ירושלים" (הוצ' "חושך - הוצאה לאור"), קובץ של סיפורים קצרים ומבדחים על ירושלים של פעם.
כשמונשיין אינו מספר סיפורים או כותב ספרים הוא סוכן נדל"ן מהחשובים בעיר הבירה, ובספר ישנם לא מעט סיפורי נדל"ן שניתן ללמוד מהם הרבה.
מונשיין מספר שניסיון חייו לימד אותו שלעתים כדי לשווק נכס נדל"ן יש להשמיץ אותו. "ברוח זו ציינתי במודעה של דירה שצופה לבית קברות - נוף מקאברי; דירה רועשת ציינתי כמתאימה לכבדי שמיעה; דירת מרתף טחובה כמצוינת לגידול פטריות; ודירה חשוכה כדירה שטופת צל".. כדאי לקרוא, ניתן ללמוד.