האזרח אור ישראלי סיים את הגילוח, המהם משהו שנשמע כחוסר שביעות רצון מול הפנים שניבטו אליו מהמראה, בעדינות פוצץ חצ'קונון זעיר שהחל לצמוח בקצה אפו. בתנועות מיומנות הוא שלף את בקבוק האפטר־שייב שקנה לפני שבוע בדיוטי פרי, ובטקסיות הוציא אותו מהאריזה שהיה מסומן עליה כי היא חלק ממבצע של שלושה במחיר שניים, רק 89 דולר. אחרי שהזליף על פניו את הנוזל הריחני טפח על פניו בהנאה, ומצב רוחו השתפר. “יש לי הרגשה שאנחנו פוצחים בסוף שבוע מופלא", אמר לזוגתו סיגל. “את נראית נפלא בשמלה הזו". היא חייכה אליו: “אתה מסריח נפלא עם האפטר שמק (“ריח" ביידיש - נ"ז) החדש".
 
אף על פי שאור ישראלי פוטר עם עוד עשרות מחבריו מחברת ההייטק שעבד בה בשנים האחרונות, הוא ניסה לשדר עניינים כרגיל. דירת הפאר שרכש בעזרת משכנתה גבוהה בשכונת פאר בפאתי תל אביב, רכב השטח שהמתין לו בחניה המאובטחת בחניון הבית, כרטיס האשראי שאיתו חגגו הוא וסיגל כמעט בלי חשבון, כל אלה היו מה שהם הרבו לתאר לחוג ידידיהם כ"חיים בסרט". אור וסיגל ירדו במעלית לקומת החניה, אורות הרכב המפואר - שבהק בניקיונו - נדלקו, והזוג החביב, לבוש במיטב האופנה של כיכר המדינה, יצא לארוחת ערב במסעדת היוקרה “מסה", אי־שם ברחוב הארבעה שבמרכז תל אביב.
 
“איזה מזל", צעק אור בשמחה כשראה מכונית מפנה חניה ברחוב במרחק חצי דקת הליכה מהמסעדה. הוא נסע כמה מטרים קדימה כדי להיכנס לחניה ברוורס. “חסכנו 30 שקל שגונבים החארות בחניון", אמר לזוגתו. כשהחל את הרוורס נכנסה לחניה מכונית קטנה שבקעה ממנה מוזיקה רעשנית בקצב טכנו מונוטוני מעצבן.
 

אור יצא מהמכונית, ניגש בעצבים אל הנהג, ומעבר לחלון צעק בטון מאיים: “מה, אתה עיוור? אתה לא רואה שאני מתחיל להיכנס לחניה ברוורס?". הבחור שבמכונית הקטנה חייך אליו חיוך גדול: “מה תעשה לי, יא מזדיין בתחת, תרביץ לי? יא אחו שרמוטה, תזיז ת'תחת שלך ותזדיין מפה לפני שאני קורע לך את הצורה, יא מניאק מזדיין".
 
ישראלי היה בשוק, לכמה שניות חלפה במוחו התמונה של הטקס שקיבל בו צל"ש על הסתערות מול מחבלים חמושים והריגתם אחרי שהצליחו לפגוע בשניים מחבריו. פתאום הוא היה חסר אונים, ולא ידע מה לעשות. הוא קרא בעיתונים על בריונים שמסוגלים לדקור בגלל חניה מחורבנת, הוא ידע שהוא ארץ ישראל היפה ואסור לו להיגרר לריב עם בריון שאולי הוא מסומם ועלול לדקור אותו. 
 
סיגל קלטה את הקטע, וצעקה לו: “בוא, עזוב, ניכנס לחניון". אור היסס, הביט בחיוך הלעגני של החולירע שבמכונית, הביט לרגע בסיגל, “יאללה תתחפף, יא מזדיין, אשתך אמרה לך רגלי, תהיה ממושמע, יא פודל". בצעדים מהססים הוא חזר למכונית, אגלי זיעה פתאומית נטפו ממצחו, הידיים שלו רעדו כמו ידיו של נרקומן בקריז.
 
“זה היה קרוב, זה היה קרוב", הוא מלמל, ניסה לחזור לעצמו. “מה היה קרוב, אור? מה היה קרוב?", שאלה סיגל בדאגה. “כמעט הרגתי אותו, זה היה קרוב. הרגשתי שאני מסוגל להרוג בן אדם זבל בגלל חניה מזוינת".
 
סיגל ניסתה להרגיע אותו: “בוא, בוא, נחנה בחניון. תשכח מזה".
אור החל לנהוג, ואז אמר לסיגל. “אני מוכרח להירגע. בואי ניסע, נשב באיזו מסעדה בנמל, מול הים". “אבל הזמנו מקום ב'מסה'", טענה נגדו. “אז תבטלי בטלפון", צעק עליה בעצבים. כל הדרך לנמל עברה במתח. מדי פעם שמעה סיגל את בעלה האהוב ממלמל: “לא הייתי צריך לוותר. לא הייתי צריך לוותר".
 
כשישבו במסעדה והביטו בגלי הים נרגע קצת אור והתנצל על ההתפרצות שלו. אף על פי שלא היה שם שום ראש ממשלה בפועל או לשעבר, וגם לא נצפה שר מוכר וידוע ולא כל אישיות מאובטחת אחרת, אור הבחין בשלושה אנשי אבטחה מאובזרים בנשק מתחת לחליפת הספארי הספורטיבית שלהם מסתובבים סביב המסעדה. 
 
בדיוק כשהרים כוסית עם סיגל ורחרח את היין האדום בפוזה של יינן בינלאומי, חלף בטיילת, ממש בין השולחן שלהם לבין הים, טיפוס בעל מראה מאיים ומשני צדדיו מקררים קירחים ומאיימים שידיהם נמצאות במצב שלוף לאקדחים שכנראה היו בנרתיק כתף. כשהם עמדו להיכנס למסעדה, צעיר חבוש קסדה של רוכב אופנוע הגיח בריצה משום מקום תוך כדי ירי לעבר הטיפוס המאיים ושני המקררים. אור הפיל את סיגל על הרצפה ונשכב עליה, ובתוך כך הציץ על המתרחש מזווית העין.
 
המתנקש עם הקסדה נמלט בריצה מטורפת. אור צלצל 100 וזעק: “הייתה התנקשות במסעדת ‘הים השקט' בנמל". המוקדנית שאלה: “בין שני רכבים?", ואור השיב “התנקשות בירי. ירו באנשים, אני רואה שיש נפגעים. תזעיקו ניידות ואמבולנס". בקול מונוטוני שאלה המוקדנית: “מה שמך, אדוני, ומה מספר תעודת הזהות? מה הכתובת המדויקת של האירוע?". אור ניתק את השיחה בזעם.
 
“אני לא מאמין, אני לא מאמין", מלמל, וחשב לעזור לאחד משומרי הראש שאחז בזרועו המדממת. “אור! אור!", זעקה סיגל. “עזוב, עזוב, אל תתערב". אור עשה לרגע חושבים, חזר לסיגל, ואחז בזרועה. “בואי, נלך למקום אחר. אני לא מאמין שזה קורה לי, אני לא מאמין".
 
סירנות משטרה ומד"א מילאו את חלל האוויר. אור הגיע למכונית, ועיניו חשכו. אורות המכונית הבהבו, האזעקה השמיעה צפצוף מגומגם, החלון ליד מושב הנהג היה פרוץ, במושב הנהג היה מונח בלוק עטוף סמרטוט. מכשיר הרדיו־דיסק המשוכלל, הטלפון והג'י־פי־אס נעלמו אל עבר הלא נודע.
 
בתנועה אוטומטית של אזרח טוב החל אור לחייג למוקד 100. פתאום נעצר והבין שהוא אידיוט כי כל ניידות המשטרה של תל אביב הגיעו בהמוניהן, והיו ממש לנגד עיניו. הפעם רעדה סיגל ומלמלה: “אני לא מאמינה שזה קורה לי".
 
אור אסף את שברי הזכוכיות מהמושב ונחתך באחת האצבעות. הוא התעלם מהדם שנזל ולכלך את בגדיו. “בואי נעוף מפה מהר הביתה. אני לא יכול יותר. מפטרים אותי, מקללים אותי והופכים אותי מניאק, יורים עלי, פורצים לי לאוטו, אני לא יכול יותר, אני משתגע". סיגל לא הגיבה. על פניה אפשר היה לראות שהיא בהלם טוטאלי.
 
האיש ביציאה מהחניון ביקש מהם 40 שקל. “גנב", סינן לעברו אור, ויצא במהירות, תוך כדי כיסוח שער העץ של החניון. סיגל הביטה בו המומה, הוא נהג בפראות לכיוון הבית, ובתוך כך קילל כל הדרך קללות שטרם שמעה מפיו ב־15 שנותיהם ביחד.
 
הם עלו במעלית לדירתם ואור נכנס לחדר האמבטיה, הוציא את חתיכת הזכוכית שעוד הייתה תקועה בבוהן, הדם המשיך לטפטף. הוא הביט במראה והרגיש שהוא מתפוצץ מבפנים. “אתה בסיידר?", שאלה סיגל. “יהיה בסיידר", השיב לה.
 
אחרי המקלחת אמר לה שהוא יורד לטייל קצת, להירגע. סיגל ירדה איתו, אחזה בזרועו, וניסתה להמעיט מהחוויות הקשות שעברו. הם הסתובבו ברחובות השקטים של שכונתם עד שהגיעו למרכז המסחרי הקטן. בתזמון מדהים שאלו שניהם: “נשתה אספרסו?", צחקו. הוא נישק אותה במצח וביקש סליחה, ואז החליק וגרר אותה אל הרצפה איתו.
הם הביטו זה בזה כלא מאמינים, על המדרכה היה גוש צואה של כלב, וההחלקה של אור סימנה קו של חרא על המדרכה. מלבד העובדה שהגבר גדול הגוף הרגיש שהוא מסריח, הוא הביט בזוגתו ושאל: את מאמינה שזה קורה לנו?". שניהם פרצו בצחוק של ייאוש, עזרו זה לזה לקום. אור החל למרוח את החרא מסוליית נעלו על המדרכה, אבל פתאום חלץ את שתי הנעליים והשליך אותן לפח זבל סמוך. “שיט", אמר, “בואי הביתה, זה לא היום שלנו".
 
בדרך למעלית, בחדר המדרגות, הוציא את עיתון “גלובס" מתיבת הדואר, עלעל בו קלות והחוויר. “מה עכשיו?", שאלה סיגל בחרדה, “מה קרה?". בעמוד 2 של העיתון הייתה כותרת שנמרחה לרוחב העמוד: “זיו דנון, בעליה של חברת ההשקעות סאנרייז, הוכרז כעבריין נמלט, הימר בכספי המשקיעים, והפסיד על פי הערכה כ־80 מיליון דולר". סיגל ואור ישראלי החווירו. כשנעצרה המעלית, הם יצאו ממנה בצעדים אטיים. אור לא הצליח להכניס את המפתח לחור המנעול דקה ארוכה.
 
“מה עוד יקרה לי היום? מה עוד יכול לקרות?". שניהם התיישבו בסלון. אור מזג לו ולאשתו מרטיני בלי לשאול אותה אם היא רוצה. לגמו מהמשקה ודמעות זלגו מעיניהם. “ידעתי שהבן זונה הזה נוכל, ידעתי. הייתה לי הרגשה. איך הוא משך אותנו, 15% רווח בשנה, אולי 20%, איך האמנתי לנחש הזה, חתיכת מניאק. אני נשבע לך שאני אקרע לו את הצורה. כל הפיצויים אצלו. אלוהים, יא אללה אלוהים, מה עשיתי לך רע?". הגבר הקשוח החל למרר בבכי.
 
למחרת בבוקר הלך אור ישראלי להתלונן בחברת הביטוח על הפריצה למכונית. בעקבות ההודעה שלו בטלפון למוקד המשטרה על אירוע ההתנקשות, הגיעו אליו חוקרי המשטרה וביקשו שיתייצב להעיד על מה שראה. שוטרי היחידה לחקירות הונאה הזמינו אותו לחקירה בגין הכספים שהשקיע בחברת סאנרייז.
כשהגיע תשוש הביתה, בשעת ערב מאוחרת, השכנה הכי שנואה בבניין, גברת ברטה מהוועד, הודיעה לו חד־משמעית שאם לא ישלם את החשבון עבור פינת הקקי של כלבים בחצר האחורית, היא תגיש נגדו תלונה לאגודה לתרבות הדיור.
 
אור ישראלי איבד את העשתונות, ותוך כדי שהוא פולט לעברה “כוס אמק את והאגודה והקקי של הכלבים", חבט בה והזיז אותה מדלת הכניסה, ואז עלה זועף ועצבני הביתה.
 
כעבור שעה הגיעו שוטרים לעצור אותו בגין תקיפת השכנה ברטה, שבעלה הוא ניצב משנה בדימוס, ובעזרת קשריו זירז את מהלכי המעצר של תוקף אשתו. אור ישראלי מת מדום לב בתא המעצר באבו כביר. הוא השאיר אחריו אישה, צל"ש רמטכ"ל וחובות.

לתוכניתו של נתן זהבי ב-103FM