הדיון שהתנהל אתמול בגלי צה"ל על ערכם של מסעות בני הנוער לפולין מלווה את הפרויקט הזה עוד מראשיתו. אשת אקדמיה שחקרה את הסוגיה הסבירה אתמול לרזי ברקאי למה היא מתנגדת לנסיעות. התלמידים צעירים מדי והם מתקשים לעכל את מה שהם רואים, הסבירה. בני נוער שאיתם שוחחה סיפרו לה על מסע שנשמע כמו קייטנה. "זה נהיה קצת סוג של טיול", ניתחה, "כל השופינג בדיוטי פרי, האלכוהול שהם שותים שם, החינגות שהם עושים שם בלילה".
חלק מהמתנגדים לנסיעות הללו, כמו אותה מומחית, הגונים דיים כדי לגלות מה מפריע להם באמת. "פטריוטיזם ותחושת לאומנות חזקה מאוד שמתפתחת במסעות האלה... הצעירים שנוסעים למסע נמצאים מילימטר מהגיוס, אז לך תדע לאן זה לוקח אותם בזמן השירות הצבאי". החוקרת שהתראיינה אתמול לא המציאה את הטיעון הזה. הראשונה לזהות את הסיכון במשלחות הנוער הייתה שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, שכבר לפני שנים הביעה את מורת רוחה מכך שהתלמידים שנוחתים מפולין חוזרים לאומיים ופטריוטים יותר מאלה שהמריאו לשם שבוע קודם לכן.
החשש הזה מפני פטריוטיות יתר מזכיר לי מחאה שנשמעה לפני כמה שנים מכיוונה של קבוצת מחנכים כלפי מיזם של משרד החינוך שביקש לחבר בין תלמידים לאנדרטאות של נופלים במערכות ישראל. "זה חינוך גס למיליטריזם", זעקה אז מובילת ההתנגדות.
אם זה היה תלוי במי שחוששים מהלאומיות, מהפטריוטיות ומהמיליטריזם, היינו מפסיקים ללמד על חיילי צה"ל שנפלו, על האינקוויזיציה, על השואה ועל המצרים שהעבידו את בני ישראל בפרך. לכו תדעו אילו רגשות נקמה זה יכול לגרום לילדים. לכן אני מציע לשים בצד את קבוצת הטיעונים הזאת, שמי שמעלים אותה מעידים על עצמם יותר משהם מעידים על הבעייתיות שבסיורים לפולין.
עם טענה אחת חשוב בכל זאת להתמודד; הטענה על אופי הסיורים, על המסחטה הרגשית שהם עלולים לייצר ועל הבילויים המפוקפקים של בני הנוער בערבים. ובכן, אין סיורים רעים או סיורים בעייתיים. לסיורים אחראים אנשי הוראה. כשהם עושים את מלאכתם נאמנה, הסיור מוצלח ומחנך. כשלא, הסיור רע ומזיק.
לפני כמה שנים נסעה בתי הגדולה למסע בפולין עם אולפנת "שעלבים" שבה למדה. האולפנה לא הסתפקה בתוכנית של משרד החינוך ובמדריכים שהמשרד מספק, אלא בחרה מדריך משלה, הרב אריה הנדלר, שהוביל כבר עשרות או מאות סיורים כאלה. הרב הנדלר הכין מראש את התלמידות ואת ההורים, וגם הבהיר לנו שאם אחת הנערות תחזור מפולין בתחושה של דיכאון, הוא יראה בזה כישלון אישי שלו. זה היה מסע מעצים, מעמיק ומאוזן רגשית. מיד אחרי הסיור באושוויץ בירקנאו הגיעה שמחת קבלת שבת. מיד אחרי הביקור בברגן בלזן הגיע הביקור בקברו של רבי אלימלך מליז'נסק, מלווה בריקודים ובלימוד משנתו: "אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם". בכל ארוחה הקפיד הרב לשיר עם הבנות. בכל לילה ישב איתן עד השעות הקטנות כדי לשוחח על חוויות אותו יום ולפרק משקעים רגשיים, אם נותרו.
בית ספר שהתלמידים שלו חזרו מהסיור במחנות ההשמדה עם חוויות של פיצה, אלכוהול, חינגות ודיוטי פרי - צריך לבדוק את עצמו, לא את רעיון הנסיעות.
הבת שלי חזרה מהמסע הזה בוגרת יותר, יודעת יותר ומודעת יותר למקומה ולתפקידה כחוליה בשרשרת של העם היהודי. עמוק בפנים, נדמה לי שמהנקודה הזו בדיוק חוששים רבים מהמתנגדים למסעות הללו.