כמדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו, בני דורות ההמשך, מתייחדים עם זכר בני משפחותינו שנספו בשואה, זוכרים ומספרים את סיפוריהם של הורינו, התלאות שעברו עליהם באותם ימים אפלים והנס הגדול שקרה להם כשהצליחו לעמוד על רגליהם, להשתקם מיד לאחר התופת ולהפוך לאזרחים חופשיים במדינת ישראל וליהודים גאים בעולם כולו.
רבים מאיתנו שהתייתמו לאחרונה, וחלקנו שעדיין סועדים את הוריהם הקשישים, חשים היטב בשינוי. כבר אין מי לשאול ואין עם מי לאמת את הדברים. אבל מה ששמענו ממקור ראשון ומה שהוקלט ותועד בעזרתנו בספרים ובסרטים בתקופה שבה הניצולים עוד היו איתנו נשאר עמנו לנצח.
לכן קיבלנו על עצמנו תפקיד חשוב: להנציח את זיכרון השואה האישי והמשפחתי למען לא יימחה בדורות הבאים. כי הרי אנו בני הניצולים, “העדים של העדים”, גדלנו בבתיהם, שמענו אותם נאנקים תחת עול הזיכרונות, חשנו את כאבם ושמענו את סיפוריהם מ”שם”, וגם למדנו להעריך את השתקמותם הנפלאה ותרומתם למען המדינה בתחומי הכלכלה, הרפואה, הביטחון, התרבות, החינוך, האמנות ועוד. עמותת “דורות ההמשך”, המאגדת את בני הדור השני והשלישי, עוזרת לנו לבצע את תפקידנו באמצעים שונים.
אבל הנצחה מחייבת משאבים, ולאחרונה אנו נתקלים בציניות רבה בתחום זה. עמותת “דורות ההמשך”, לצד ארגונים אחרים, משחרת על פתחיהם של משרדי הממשלה וארגונים פילנתרופיים אחרים ומחפשת תמיכות כדי לפעול ולעשות למען עתיד המשך הזיכרון. החברה להשבת רכוש וועידת התביעות, שהיו בעבר מקור לתמיכות, כבר אינן נותנות דבר. כיום התמיכות מגיעות רק מהמשרד לשוויון חברתי, ואנו מודים עליהן, אבל הן מצומקות, ובשל בירוקרטיה וניירת, האישורים מתאחרים והכסף מגיע אחרי שנה, שנתיים ואפילו יותר מכך. לפעמים כשהם כבר מגיעים, אין בהם ערך מעשי יותר.
אי העמדת תקציבים להנצחה היום תהיה בכייה לדורות בעתיד, כאשר בתוך דור או שניים יצטרכו ארגוני ההנצחה להיסגר מחוסר מקורות מימון, וסיפור השואה ייהפך לעוד פרק בהיסטוריה של העם היהודי.
אז לצד הדיבורים והפרסומים על הצורך לתקצב את הסיוע לניצולים עניים, שאסור לנו להזניח אותם, ושעוניים אכן מבייש לא רק אותם אלא את כולנו - בואו נתחיל לדבר גם על “עונייה” של ההנצחה ולפעול כדי שתתוקצב ברוחב לב, בנדיבות וביד פתוחה ומתוך מודעות ורצון כן לשמר אותה למען הדורות הבאים, שאנו מחויבים כלפיהם וכלפי הורינו.
הכותבת היא דוברת יד ושם לשעבר ומקימת "דורות ההמשך"