לצעוד במחנה ההשמדה, עם הדרכון הכחול בכיסי: "אנחנו כאן, על אף ולמרות הכל"

מרחק קצר אחרי השלט "Arbeit macht frei" ("העבודה משחררת"), מקדם את פני הבאים במחנה ההשמדה אושוויץ ציור עם רכבות אדומות, חיילים, עצים ובתים באופק. במבט ראשון, מראה פסטורלי שצויר ביד ילדית, בדיוק מופתי ובצבעים אופטימיים. את הציור הזה ציירה בינואר 1942 איבון דויטש, אז ילדה בת 11.

עד אז, הספיקה להישלח למחנה הריכוז וההשמדה סטארה גרדישקה ומחנה הכפייה ג'קובו. רק ארבעה יצאו בחיים משם בחיים, היא ואחיה שניים מהם. היום איבון היא חנה אביטל. מביתה ברחובות, שם גידלה את ילדיה וחיה עשורים רבים עם בעלה המנוח ד"ר שלמה אביטל, חידדה בפניי: "הרכבות הן קרונות של בהמות. כך הובילו אותנו, נשים וילדים קטנים, בלי אוכל, בלי מים, בצפיפות נוראית. לא באמת ידענו לאן".

באושוויץ-בירקנאו מתו בייסורים על פי ההערכות כמיליון וחצי נפשות, מתוכן כמיליון ומאה אלף יהודים בין יוני 1940 עד ינואר 1945. 45 מחנות שהשתרעו על פני 40 קמ"ר, עם התמחות אחת: תעשייה של רצח המונים. אבא שלה הוא אחד מהם. 

ברקע מהדהד לי ריאיון שערכה ההיסטוריונית גיטה סרני עם פרנק שטנגל, בן השטן, שמונה במרוצת המלחמה למפקד מחנה ההשמדה סוביבור ומאוחר יותר למפקד טרבלינקה. "אדם יכול להתרגל להשמדה", הוא אמר לה מתא הכלא שלו בגרמניה, "כשפעם הייתי בטיול, שנים לאחר מכן, בברזיל, רכבת שבה נסעתי עצרה ליד בית מטבחיים. העגלים ברפתות, כששמעו את רעש הרכבת, נדחקו אל הגדר ובהו ברכבת. הם היו קרובים מאוד לחלון שלי והסתכלו אליי דרך הגדר. חשבתי אז: 'הבט, זה מזכיר לי את פולין, כך בדיוק נראו האנשים, סומכים עלינו, בעודם מובלים אל הפחים. מטען, הם היו מטען...'". מטען. כך הוא קרא להם. "זה היה זה גוש, גוש בשר מרקיב. וירט אמר: מה נעשה עם הזבל הזה?''.

בלוק 10, שימש לניסויים בבני אדם. חיים בינינו תאומים שעדיין יכולים לספר מה עוללה להם המפלצת יוזף מנגלה. חיות בינינו נשים שמספרות בפרוטרוט על זריקות העיקור שקרל קלאוברג ניסה עליהן. על זריקות הפנול הקטלניות אף אחד לא יוכל לספר. בבלוק 11 יש תאי עמידה, 90 על 90 ס"מ. שם, בתנאי הרעבה, נדחסו עד מותם, אנשים כמוני וכמוכם. לא מטען. בקיר המוות בין בלוק 10 ל-11 נורו אסירים למוות. אחרים נתלו בידיהם עד שנפחו את נשמתם. בלוק 24 שימש בית הבושת של המחנה. כל מי שקרא את "בית הבובות" של ק.צטניק, יודע מה קרה לנשים היהודיות שם. תאי גזים, משרפות, המילים מתערבלות.

אני צועדת עם עוד 10,000 איש ובכיסי הדרכון הכחול, הישראלי שלי. אני מסמסת לנכדה של איבון-חנה, ילדה חכמה בת 16.5 שסיפרה לי את קורותיה של סבתה. "אוהבת אותך, עדידי", אני כותבת לה. "אנחנו כאן, על אף ולמרות הכל".