1. קשה מאוד לחזות את העתיד, בטח באזור נפיץ ותזזיתי כמו שלנו, אבל לקראת יום העצמאות מגיעה לקוראינו סקירת מצב תמציתית וזהירה של מצבנו האסטרטגי ולא הסתכלות רומנטית על העתיד - שתלוי אגב בעיקר בנו.
חיזבאללה שקוע עמוק במלחמה בסוריה ובבלימת הצניחה במעמדו בקרב אזרחי לבנון. סוריה, על פלגיה השונים, עסוקה כבר שנים במלחמה פנימית נוראית שעליה תפסו טרמפ ארגוני הטרור, באופן שמבטיח שבשנים הקרובות היא לא תתמקד בישראל. ירדן מצליחה להחזיק מעמד בים הסוער ולשמור את המלך והממלכה ההאשמית, עם סיוע רב מארה"ב, מישראל וממדינות נוספות. ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) פועל גם בסיני ומרכז את מאמציו בשלב זה בצבא מצרים.
הנשיא א־סיסי, באמצעות צבאו, פועל בהתאם לאינטרס הישראלי שחופף את האינטרס המצרי, ונאבק בהצלחה יתרה בהברחות האמל"ח ובתעשיית המנהרות לעזה. בסיני מול דאע"ש, הצלחתו חלקית. חמאס, מוכה וחבול, מתאמץ לשמר את השקט, מתקשה להתעצם בגלל חסימת גבול מצרים, וממשיך לחפור כי זה לא עולה הרבה וזה מה שנותר לעשות.
בתוך כך, סעודיה ושכנותיה מחדשות את הקשר לישראל, בעיקר מול האיום השיעי, ומחכות ליום שבו תגיע ישראל למסלול הבנות עם הפלסטינים כדי שיוכלו להלבין את היחסים עמה. גם טורקיה של ארדואן מחפשת דרך (משיקוליה) לסיים את הסכסוך עם ישראל, מנהלת עמה יחסים כלכליים ודיאלוג פוליטי וביטחוני, והסירה את התנגדותה לפתיחת משרד של ישראל במטה נאט"ו בבריסל. גם הטרור הפלסטיני דועך (טפו טפו). המצב עדיין לא פתור, אבל אין אינטרס לאומי פלסטיני לדרדר אותו לסבב אלים נוסף.
מחוץ למזה"ת, מתמודדת אירופה עם טרור שכנראה ילך ויעמיק בשנים הקרובות ויחזק את ההזדהות עם הסבל הישראלי מהטרור. ארה"ב נערכת לבחירות, ולא צפוי לחץ מצדה על ישראל בשנתיים הקרובות.
זהו המצב כרגע, בתמצית. אז מה עושים עם זה? איך ננהג? כיצד נפעל ומה נאמר? לנתניהו יש שתי חלופות: לנוח על זרי הדפנה עד שהמצב שוב יחמיר ויאפשר לו להפוך ל"מר ביטחון", או לקחת את "חומרי הגלם" שמזמנת המציאות האסטרטגית האזורית, לכוון אותם, לנהל אותם, להפגין מנהיגות ולעשות מהלימונים הללו לימונדה.
2. מצבו של תהליך השלום המקרטע עם הפלסטינים (לא רק בגללנו, אבל גם) והבנתו של שמעון פרס את המצב לאשורו, הביאו אותו ואת הנהלת מרכז פרס לשלום לעסוק לא רק בשלום ובקירוב הלבבות עם הפלסטינים, אלא גם בתחום החדשנות, החביב מאוד על הנשיא לשעבר. "מרכז החדשנות" במרכז פרס לשלום ייתן תוכן למרכז ולפעילותו גם כשתהליך השלום תקוע וכאשר אין ביכולתו של פרס לקדם אותו, בשלב זה. המורשת של פרס תהיה לא רק ביטחון, שלום, אוסלו ודימונה, אלא גם טכנולוגיה וחדשנות. בהצלחה.
3. בימים שאנו מעלים את זכר השואה ומוראותיה, ראוי שנפנה רגע את מבטנו עשרה קילומטרים מגבולנו הצפוני, אל סוריה. לכאורה, כבר התרגלנו לטבח האזרחים המתמשך, המתנהל בחסות האדישות העולמית. בשבוע שעבר חזר אסד להשתמש בנשק כימי (שחשבנו שהושמד כולו), ובחסות הפסקת האש בין המעצמות ממשיכים כוחותיו, בתמיכת חיזבאללה, איראן וחיל האוויר הרוסי, להשמיד את העיר חאלב, והעולם שותק ומתכנס בתוך עצמו - ממש כמו לפני 75 שנה.
4. פחות מ־200 אלף ניצולי שואה חיים בקרבנו, ובתוך שנים בודדות לא ייוותרו בינינו עדים חיים לתופת שיעמדו מול הדור הצעיר ויעידו, שיעמדו מול הזרים והמכחישים ויאמרו: היינו שם. אני סבור כי נשיא המדינה ראובן ריבלין צריך להכריז על פרויקט לאומי ביחד עם "יד ושם" ועם השרה גילה גמליאל. באופן דחוף, סדור ומתוקצב, עליהם להושיב מול מצלמה אלפי ניצולים, כל מי שיכול ומסוגל ומוכן, ויקליטו את עדותם, מי בעברית, מי בגרמנית, מי ברוסית ומי בהונגרית.
אני יודע שארגון "מורשת" עושה פעולה דומה וגם "יד ושם", אבל צריך לעשות זאת מהר ככל אפשר, ולשם כך דרוש גיוס לאומי וליווי והכנה ותקציב ואולפנים ומצלמות. יהיה זה נכס לאומי ובינלאומי עוצמתי, חינוכי וחיוני, למען לא נשכח ולא ניתן לשכוח.
ועוד בתחום הזה עבור הדורות הבאים: משרד החינוך, ביחד עם "יד ושם", יכול וצריך לחנוך פרויקט שבו כל תלמיד בכיתה י"א "מאמץ" ניצול, לומד את סיפור ילדותו, ואת קורות משפחתו וקהילתו בשואה ובמחנות. לאחר תקופת למידה, מפגשים, איסוף ניירות, צילומים ומסמכים מהניצול ומשפחתו, הוא יספר עליו לכיתה וישמור את החומר שאסף בארכיון בית הספר, וכך ינחיל את סיפורו של הניצול לתלמידים הבאים בבית הספר. זה יכול להיות חיבור מדהים בין הנוער לבין יתרת הניצולים, באופן בלתי אמצעי, חינוכי ויעיל.
5. במועדון "הברלה" בלהבות חביבה הופיעו בשבוע שעבר הזמרת היוונייה מריה ספירופולו עם תזמורת והזמר אסי יחיאל בחגיגה יוונית מרשימה. בכלל, המוזיקה היוונית הולכת ותופסת מקום מחודש של כבוד ברחבי ישראל.
למרגלות הבמה גנב את ההצגה בחור צעיר מהקהל, שהפליא בריקוד יווני, מקצועי, מרחף באוויר, בחיוך תמידי על השפתיים. כך לאורך כל הערב, כשמדי פעם מצטרפת אליו מהקהל בחורה, רקדנית מקצועית אף היא. התעניינתי בבחור ובבחורה. הוא יעקב פלורנטין, עולה חדש מיוון, ציוני, נצר למשפחת פלורנטין שבנתה את השכונה התל אביבית. היא, איבון קפון, עולה חדשה מסלוניקי, ציונית אמיתית, בוגרת תואר שני בחינוך שכבר ביוון למדה עברית והדריכה קייטנות.
לא פחות ממאה עולים צעירים הגיעו אלינו מיוון בשנתיים־שלוש האחרונות, ויש גם חיילים בודדים שהגיעו לשרת בצה"ל ללא המשפחות. שבתאי חנן הוא צבר, בן לניצולי שואה מסלוניקי. לאחר שהשתחרר משירות קבע הצליח לאחד את כל יהודי יוון בישראל לגוף אחד, והוא מקדם את המורשת, את היחסים ואת הקשר עם 2,500 היהודים שנותרו ביוון, וגם עוזר בקליטת הצעירים בישראל.
יעקב פלורנטין רקד לתשואות הקהל את ריקוד הזמבטיקו שמשדר תוגה ועצבות וגם את הלאייקה, סוג של הורה יוונית, וכולנו שמחנו גם מהחגיגה היוונית וגם מיעקב ואיבון שעשו ציונות ועלייה והגיעו אלינו.
שבת שלום.