יום אחד מצלצלת אלי בתו של יענקל'ה מרקוביץ', ובקול בוכים מספרת לי שהמטפלת המסורה של אבא קיבלה צו גירוש מיידי מהארץ, ויענקל'ה אמר שאם היא תלך גם הוא ילך, כי בלעדיה אינו יכול לחיות. זה קרה בתקופה שבה אריק שרון היה ראש הממשלה ובנו עמרי כונה על ידי יודעי דבר כ"מנכ"ל המדינה".
לפני שהלך לפוליטיקה היו לי קשרים טובים עם עמרי, היינו יושבים יחד בפאב "השופטים" הסמוך למקום מגוריו, הוא היה מקפיץ מדי פעם ארגז פרי שקטף מהפרדסים שליד החווה כדי שאביא להורי - אבי עבד בקטיף פרי כשהגיע לארץ ב–1925 והייתה לו חולשה לפירות טריים שנקטפו מהעץ. כשעמרי השובב עם השורטס והטי־שירטס עבר לפוליטיקה, חנט את עצמו בחליפות ועניבות והפך לעסקן–תחמן פוליטי, הסתיימו יחסינו.
ידעתי שעמרי, שהכיר את יענקל'ה, יכול לעזור במיידי. פניתי למתווך, חבר משותף, דרור מור, שהיה האחראי מטעם משרד הביטחון על האבטחה בארצות הברית ועבד שנים רבות עם יענקל'ה. ביקשתי שיפנה לחברו עמרי ויעזור. עמרי, ויודעים כל זאת כל מכריו, הוא בחור טוב לב ורגיש. הוא נענה מיד. אחרי שהעברתי את מסמכי העובדת של יענקל'ה, התהליך להשארתה בארץ היה קצר. שליח מיוחד הגיע לבית מרקוביץ' ובו אישור שהעובדת תוכל להישאר בישראל כל זמן שיעקב מרקוביץ' נזקק לטיפולה.
יענקל'ה לא נהג לדבר על מה שעבר עליו באושוויץ. יום אחד, בבית סוקולוב, בעקבות איזו אמירה מטופשת שלי, יענקל'ה תפס בחוזקה בזרועי ואני זוכר כל מילה שאמר לי: “נתן, אתה יודע איך נשארתי בחיים? הייתי ילד באושוויץ. היה שם מנהל בית חרושת שהיינו עובדים בו. הוא השאיר אותי בבית החרושת בלילות, נתן לי אוכל שאהיה חזק והציל אותי מלהגיע למקום שממנו לא חוזרים. אתה יודע מה עברתי בגלל זה? אתה לא יודע. אתה בחור אינטליגנט, תחשוב מה הוא עשה לי שם בלילות. הייתי ילד, הייתי חייב לחיות, שיישאר מישהו מהמשפחה, לא יכולתי להתנגד. זה היה גיהינום. אף פעם אל תשפוט מישהו בלי שאתה יודע מה בדיוק עבר עליו".
בימים שאחרי כן הרביתי לקרוא על אושוויץ והבנתי שהיו יהודים שהפכו לעבדי מין של נאצים וכך ניצלו חייהם. מאותו יום נזהרתי בדברי בכל הקשור לניצולי השואה ועזרתי לניצולים בכל דרך אפשרית. ידידי, עורך "דבר" לשעבר דניאל בלוך (אמו דורה הייתה ההרוגה היחידה במבצע חילוץ החטופים מאנטבה), אהב מאוד את יענקל'ה. לאחר ההלוויה שלו כתב את הדברים הבאים:
"אתמול, ערב יום הבחירות, נזדמן לי מפגש עם ההיסטוריה הפוליטית של ארץ ישראל היפה בהלוויה. ההלוויה הייתה של ידיד טוב, יענקל'ה מרקוביץ', שנתן זהבי הגדירו בשידור הרדיו שלו, בקטע לא עצבני, 'איש קטן ואדם ענק'.
"אם תרצו, יענקל'ה הוא סיפורה הטוב של החברה הישראלית. יליד צ'כיה, ניצול אושוויץ, עלה לארץ לאחר קום המדינה. עבר בגיל צעיר כמה וכמה בתי ספר של החיים, והישרדות הייתה חלק מחייו, ולא תוכנית טלוויזיה. אף כי לא הייתה לו השכלה פורמלית, הייתה בו הרבה חכמת חיים. אלישבע אשכול ז"ל, שהייתה קרובת משפחה רחוקה, סידרה לו עבודה כנהג במנגנון הממשלתי. הוא היה נהגם של כמה שרי חקלאות - אשכול, לבון, פרץ נפתלי. ב–1959 נהיה נהגו של אבא אבן, שנכנס לממשלה כשר בלי תיק, אחר כך כיהן כשר חינוך, כסגן ראש הממשלה ולבסוף כשר החוץ עד 1974.
"בימים ההם נהג שר היה הרבה יותר מסתם נהג. הוא היה עוזר אישי, שומר ראש ואיש הסקרים הבלתי אמצעי, המספר לשר מה באמת קורה ומה חושב הציבור. במזנון הכנסת היה שולחן מיוחד לנהגים. 'זו הממשלה האמיתית' - נהגו לומר הכתבים הפרלמנטרים. יום אחד חיפש אבן את נהגו ושאל את הסדרנים: 'ראיתם את חבר הכנסת מרקוביץ'?'.
"אבן היה סגור ומופנם ויענקל'ה פתוח ומוחצן, וההפכים הללו השלימו. יענקל'ה היה יוצר את הקשר עם העיתונאים, פעולה שהיום עושה ליגה של דוברים ויועצי תקשורת ואסטרטגיה. פעם נשלח במצוות גולדה מאיר לבדיקה במכונת אמת ויצא צח כבדולח. 'איך עשית זאת?' - שאלתיו. 'עברתי כבר דברים גרועים מזה. 1/2 כדור הרגעה כשעתיים קודם וכוסית קוניאק זמן קצר לפני הבדיקה, והכל בסדר' - השיב בחיוך ובקריצה.
"הוא העריץ את הבוסים שלו - אשכול, לבון (ידע אל נכון שלבון לא נתן את ההוראה), ספיר ואבא אבן. הוא כאב את כאב הדחתו מן הממשלה על ידי רבין. בהדחה זו ראה את ראשית הקץ של מפא"י ההיסטורית, כאשר נציגי מפא"י הבכירים בממשלת רבין הראשונה - רבינוביץ', צדוק, משה ברעם, אהרן ידלין ואברהם עופר - העדיפו את הכיסא שלהם על פני חברות וערכים, זנחו את אבן ודחקו את ספיר. כשנחקר אבן על ידי ברק ב–1977 היה זה יענקל'ה שלקה בלבו. הוא עזר, הודות לזיכרונו העמוק, להכין את העדויות שהוכיחו את תום לבו של אבן והביאו לסגירת התיק נגדו.
"לאחר ימי אבן ניסו אנשי אלון במשרד החוץ לשלחו הביתה, אך לא הצליחו. רבים מעובדי משרד החוץ שלהם עזר עמדו לצדו. עם בוא עידן ממשלות הליכוד נמצאו לו תפקידים הולמים כאיש מינהלה בלוס אנג'לס ובניו יורק ואיש המינהלה בשלוחת משרד החוץ בתל אביב. בימי תל אביב הצטרף ל'טיש' של בית סוקולוב ולא פעם היה מוסיף תובנות לוויכוחים ההיסטוריים שהתנהלו שם בין ותיקי התקשורת".
"כארבעה ימים לפני פטירתו טלפנה אלי ידידה משותפת ואמרה לי - 'בוא נלך לבקר את יענקל'ה'. הלכתי, הוא שכב במיטה בביתו, עייף אחר טיול בוקר, אך ערני. שוחחנו קצרות על ענייני השעה והבחירות. 'בעד מי תצביע?' נשאל. 'אין לי בעד מי, אני אשאר בבית'. לא ידענו שזו פגישתנו האחרונה".
את הקטע שבו "עבד" יענקל'ה על מכונת האמת שאליה נשלח לבדיקה הוא למד ממני, הייתי איתו גלוי לב בנוגע להרבה מקרים שעברתי וידעתי שמילה לא תצא מפיו. באחד הימים, אחרי שנעצרתי בגין עבירה שנחשדתי בה, סיפרתי לו שלפני בדיקת מכונת האמת לקחתי כדור ואליום 10 מיליגרם ועוד חומר כימי שמשנה את מצבה של מערכת העצבים. מכונת האמת התבלבלה בבדיקה שלי ולא היה אפשר להסיק מהתוצאות שום דבר. אחרי שעבר את הבדיקה באחת החופשות שלו בארץ (הוא עבד אז בקונסוליה הישראלית בניו יורק) הביא לי במתנה בקבוק "ג'וני" שחור, ובקריצה ממזרית אמר לי "זה בשביל התרגיל במכונת האמת".
באחת הפעמים הבודדות שהייתי בניו יורק הלכתי עם יענקל'ה לאכול במסעדה יהודית בברוקלין. הוא הביא איתו חבר שהיה גם הוא מהנערים שניצלו באושוויץ. סיפרתי להם שבן דוד של אמא שלי שגר בדטריוט היה במחנה הארור בגיל 15 וניצל. השארתי להם את שמו ומספר הטלפון שלו. אחרי כמה שבועות צלצל אלי יענקל'ה, נרגש, וסיפר לי שהחבר שלו יצר קשר עם קרוב משפחתי. התברר שהם שהו יחד באותו צריף באושוויץ, והם קבעו להיפגש.
ומעניין לעניין באותו עניין: בשבוע שעבר העביר איש התקשורת גונן גינת הודעה למשפחתו. זו לשון ההודעה: "תושב גבעת שמואל שירש ערימת מסמכים עשה בהם סדר בערב פסח. הוא שלח אלי מסמך שמצא. מדובר בתעודת רישום נישואין של רב בפולין מ–1934. הרישום הוא של פניה קליינרמן ובעלה. האיש מגבעת שמואל גילה בעזרת רישומים ב'יד ושם' שאני אחד מצאצאיו של אח הכלה". גונן סיפר לי שעל פי הרישומים ב"יד ושם", פניה ובעלה לא עלו לישראל ונרצחו באושוויץ. הצטמררתי.
הקשר המשפחתי שלי עם גינת קרוב מאוד, סבא שלו, אלחנן גולדוויץ, היה אח צעיר של אבא שלי. האישה שמופיעה במסמך רישום הנישואין היא פניה קליינרמן גולדוויץ, אחותם של אלחנן גולדוויץ (סבו של גונן) ושל אבא שלי. לא ידעתי על הדודה הזאת שנרצחה באושוויץ, כמו שאיני יודע על עוד מאות בני משפחה שלי שנרצחו על ידי הנאצים.
אבא שלי שנא את הגרמנים ואת הפולנים שנאת מוות ולא היה מוכן לדרוך על אדמת פולין. כשהייתי מנסה לתחקר אותו על בני המשפחה שנרצחו, היה משתיק אותי. זמן קצר לפני שמת בבית האבות בגבעת השלושה, בגיל 102, באתי לבקר אותו וראיתי על פניו חיוך גדול. שאלתי אותו מה פשר החיוך והבעת האושר שעל פניו. עיניו העיוורות דמעו כשבקול חלש ורועד החל לומר לי את רשימת בני המשפחה שהגיעו הלילה לארץ ממחנות הריכוז. הוא זכר את כל השמות ומנה אותם גברים, נשים וטף, כל השמות שמעולם לא הזכיר, מאות הנרצחים לבית גולדוויץ. לא העזתי לומר לו שהוא חלם. ביום שאחרי הוא הפסיק לאכול. כעבור שלושה ימים הוא מת, בידיעה שכל בני משפחתו הגיעו להיפרד ממנו.
זהבי עצבני - תכנית הרדיו של נתן זהבי בתחנת 103FM - רדיו ללא הפסקה