“אלף שנה יספיקו בקושי כדי להקים מדינה; שעה עלולה להופכה לאפר”, אמר המשורר האנגלי לורד ביירון. ואילמלא נפטר ב־1824, הייתי אומר שכיוון למדינת ישראל. קרוב ל־2,000 שנה לקח לה לבוא לעולם ולהגיע לעצמאות. איומים להשמידה בתוך שעה ואף פחות אופפים אותה מעברים שונים, ומעלים מדי פעם את השאלה האם תשרוד לאורך ימים, או שמא חלילה תהיה אפיזודה חולפת.
האנטישמיות המתפשטת במדינות לא מעטות, בהן כאלה שהיא טבועה בדנ"א של רבים מאזרחיהן, והרחבתה מאנטישמיות אנטי־יהודית מסורתית לאנטישמיות אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית, מחדדות את השאלה הזאת. מותר להניח שגם גלי המהגרים, שרובם בני הגזע השמי, המציפים את אירופה, תורמים להחרפת האנטישמיות שם. ואנטישמיות מכל סוג, למדנו, מוליכה לאסונות לעם היהודי.
וקיים גם נושא השואה שלא ניתן להפרידו מעצמאות ישראל. “דחיסת” יום השואה והגבורה, יום הזיכרון ויום העצמאות לשבוע אחד מבטאת את זה. אין ספק שלשואה הייחודית בהיקפה ובנוראותיה בתולדות העמים היה משקל רציני בהחלטת האומות המאוחדות, שהתקבלה כשנתיים וחצי בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מדינת ישראל קמה מאפר המשרפות ומבורות המוות הענקיים.
השואה גם הייתה מונחת כל השנים אי שם בבסיס תמיכתה המדינית, הביטחונית והכלכלית של ארצות הברית בישראל, וגם במידה פחותה של כמה מדינות אחרות, בהן כמובן גרמניה. אבל היום, כ־70 שנה ויותר לאחר ה”אירוע” המזוויע ההוא, הולך ומתעמעם זכר השואה בעולם והולכת ומתפוגגת המחויבות ההצהרתית והמעשית שחשו אומות שונות כלפי ישראל. ישראל תצטרך יותר ויותר לעמוד בפני עצמה ולצמצם את תלותה באחרים. היעמוד לה כוחה?
זה בעצם מובנה הפשוט של עצמאות - אי תלות באחרים. זה נכון לגבי אדם ונכון לגבי מדינה. יש הטוענים שישראל עדיין לא הגיעה לעצמאות כל עוד היא תלויה בחסדי אחרים, בעיקר בארצות הברית. ויש אף פסימיסטים המפקפקים בכלל ביכולת הקיום של המדינה לאורך זמן ללא הסיוע האמריקאי הנרחב, כשמדינות אויב מקרוב ומרחוק חורשות רע נגדה.
אני סבור שזוהי תחזית פסימית היסטרית. מעבר לנאמר לעיל, יש לארצות הברית, לגרמניה ולמדינות מערב אחרות אינטרס מדיני ואסטרטגי מובהק שישראל חזקה ודמוקרטית תתקיים במזרח התיכון הלא יציב. בנוסף, ישראל אינה מסכנה כל כך. יש לה כוח והישגים בתחומים שונים חיוניים - צבאיים, כלכליים, מדעיים ואחרים - שיאפשרו לה להתקיים גם בתנאים פחות מחבקים מצד מדינות שונות. היא בעצם מתקיימת כך כבר עכשיו.
ואי אפשר בלי הבעיה הפלסטינית, שאף היא תורמת לגילויי אנטי־ישראליות ואנטישמיות בעולם ומהווה אבן נגף רצינית בדרכה של ישראל לעצמאות מלאה ולאי תלות באחרים. פתרון בעיה זו, לטעמי בהסכם שתי מדינות לשני עמים, יתרום לחיזוק שראל, לצמצום ההתנגדות לה בעולם ולביסוס עצמאותה ועתידה. איני חושב שהממשלה הנוכחית וראשה, על אף הצהרותיו בעבר, מסוגלים להגיע לכך, ואני מסכים שהבעיה נמצאת גם בצד הפלסטיני, הסרבן לא פחות. ולכן הפלסטינים עדיין ללא מדינה ולנו מדינה בעירבון עצמאותי מוגבל.