עכשיו, אחרי שוך הנפצים, הקצף והמנגל, אחרי שראינו, צרכנו ושמענו תרבות ישראלית ביומיים האחרונים - אפשר לסכם את יום העצמאות ולהגיד שהישראלי הוא יצור מקסים ונהדר, מחוספס ולא פראייר בכלל, כל עוד הוא לא יודע שהוא יצא פראייר. הוא יצור אנושי מופלא, מלא סתירות פנימיות ופרדוקסים. סנדלים, חומוס, בן־גוריון, שמן זית, התינוק של במבה, אורי זוהר. אני זוכר את הפעם הראשונה שחבר ישראלי אמר לי “חכה־חכה אחרי בית ספר". ואחר כך, בצבא, אמר לי “חכה־חכה באזרחות". חיכיתי חיכיתי. כלום לא קרה. הישראלי אוהב לאיים, אבל בקטע טוב.
הישראלי רודף אחרי צ'קים. המזכירה הישראלית מבטיחה לו שהצ'ק מוכן, אבל אבנר, הבוס הישראלי, עדיין לא חתם עליו כי הוא בעיר המועדפת על ישראלים - לונדון. “נסה בשבוע הבא, כי כשאבנר חוזר אני טסה. חייבת חופש כפרה". וכולנו משפחה ישראלית אחת. אני, המזכירה, אבנר, והכל יהיה בסדר.
כשפיגוע גדול קורה בעולם, לישראלי אכפת. הוא אומר “פיגוע אחד והם עושים כזה רעש?", ו"אולי עכשיו הם יתעוררו". וזה קצת מתוך דאגה לגויים, אבל יותר מדאגה לנו. כי עניי עירך הישראלים קודמים. כשהישראלי קונה משהו, הוא מתלהב, ואז ישראלי אחר יגיד לו, “חמוד, יש לי בדיוק כזה, בחצי מחיר". ואז יכול להיות שיענה לו הישראלי בקללה מקורית כמו “לך לעזה" או “לך תתקווד". תשמעו כמה יופי יש ב"תתקווד". בלי להבין אם יש מקום כזה ומה עושים שם.
מקום אחר שהישראלי אוהב זה ארצות הברית. אם ישראלי מצליח שם, אז ישראלים אחרים יפרגנו לו, כדי לדרבן אותו: "יא מניאק, איך הצלחת, תאמין לי, מת עליך יא כלב, יא חתיכת נקניק, איך עשית את זה?". וזה שהצליח, מחייך, משפיל מבט, יודע שתכף תגיע צ'פחה ודחיפה, ואז חיבוק. וזה מה שיעודד אותו להצליח שוב.
כזה הוא הישראלי. דוקר ונושך, מחבק ומנשק. וההנחה - הישראלי חי בשביל הנחות של מוצרים שהוא לא זקוק להם - כי “מי אני שאני אשלם מחיר מלא? מה, אני לא ישראלי? לא עשיתי צבא?". ואם זה עולה 70, הוא יוריד אותו ל־50, כי “אין עלי כסף נשמה, תאמין לי יצאתי בלי ארנק", ואז הוא שולף שטר של 100. ושניהם מבינים שזה בסדר. כי המחיר ההגיוני היה ממילא 40. שניהם מרגישים שהם דפקו אחד את השני, ורק שניהם יחשבו שהתבצעה פה עסקה הוגנת.
הישראלי אוהב אוכל, אבל הוא לא באמת אוכל - הוא טועם, בודק, או “מנסה להבין מה זה הטעם הזה". הוא “דופק חומוס" ו"תוקע שווארמה" - אבל הוא לא אוכל. לאכול זה בשביל אירופאים. הישראלי אוהב את הזולת, ויברך אותו ב"אווו, עוד פעם אתה?", וגם את האישה הוא אוהב, גם כשהוא אומר לה הייתי “עושה לך טובה" או “תרגיעי יא משוגעת", כי זה בחיבה, במחמאה.
והישראלי תמיד יהיה מוכן לעזור, אלא אם כן הוא במצב של “תקשיב אחי, אין מצב שאני קם מהספה הזאת עכשיו". רק אז אתה יודע שזה באמת לא הזמן לפנות אליו. ואם הוא לא יודע משהו, הישראלי לא יגיד “אני לא יודע" כמו גוי מייאש - הוא ישאיר מקום לתקווה, ויגיד “מחר נהיה יותר חכמים". תמיד יש מקום לאופטימיות, וגם תמיד יש מקום באוטובוס. גם כשהוא לגמרי מלא, עדיין אפשר להכניס עוד נוסעים ולצעוק עליהם: “להתקדם אחורה בבקשה".
הישראלי מסתפק במועט, בדברים בסיסיים כמו אוכל, בית וכמיהה לשלום. וכשיש לו זמן הוא מתעסק בשאלות קיומיות פילוסופיות כמו, “מי אני? למה מי הוא?!".