בחייהם ובמותם: זהבי מספר על שני הקיבוצניקים שיצאו לקרב ולא שבו

תחילת הסיפור אי שם בתחילת שנות ה־70. הייתי בתקופה מחורבנת בחיים: הפסקתי לעבוד בשבועון "העולם הזה", עבדתי קצת בדיג, השתכרתי והתמסטלתי הרבה בחיי הלילה התוססים של תל אביב, מעורב בחיי הבוהמה והעולם התחתון, מחפש כיוון ולא מוצא. באותם ימים הייתי מחובר גם עם כמה מלוחמי שייטת 13 שהיו מגיעים לעיר הגדולה להתפרק קצת והיינו דופקים את הראש בבר של אלי בקפה "כסית", במועדון ה"קינגס קלאב" ליד הנמל ובעוד כמה משרצי אלכוהול.
 

אחד מאנשי השייטת, שמואל תמיר, הזמין אותי לבוא פעם לכמה ימים לקיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל. נסעתי באוטובוס אגד, ירדתי ליד המחלבות, עשיתי מווווווווווווווו לפרות שברפת, נשמתי את ריח החציר והחרא של הפרות ועליתי בדרך המובילה לקיבוץ, תוהה איך יקבלו שם את הפושטק התל אביבי מגודל השיער. שאלתי את הקיבוצניקית הראשונה שפגשתי היכן מתגורר שמואל תמיר, והיא הנחתה אותי לאזור מגורי הרווקים.
 

כשהגעתי, ערכו לי קבלת פנים עם בירות, הכניסו אותי לחדר סבבה ליד תמיר, גיורא ומושיק רצין וכך החלה תקופה נהדרת שחשבתי שתימשך כמה ימים, ונמשכה כמה חודשים.
 

כבר אז הייתה לי התכונה המופלאה להתחבר עם קשישים, וידעתי לתפוס ראש עם זקני הקיבוץ ועם דור ההמשך - התיכוניסטים טרום גיוס. ניהלתי כמה רומנים עם בנות המקום ועם מתנדבות מארצות הקור, היינו עושים מסיבות רווקים שהוגדרו על ידי החברים הוותיקים כ"התהוללות". עבדתי בכל עבודה שהוטלה עלי, החל מעבודה בשדות הכותנה דרך תורנויות מטבח ועד העבודה שהכי אהבתי, בבריכות הדגים.
 

שניים מהחבר'ה הצעירים התחברו אלי במיוחד. הראשון היה יצחק'לה, אחיו הצעיר של שמואל תמיר. השני היה דובי שדה, צעיר יפה תואר ושובב גדול שהזכיר במראהו החיצוני את השחקן ג'יימס דין. השניים אהבו את סיפורי העיר הגדולה, ומאחר שבאותם ימים כל מילה שנייה שלי הייתה "סטוץ", כינו אותי בקיבוץ "סטוצי".
 

ב־1971 הוציא שלום כהן, שהיה שותפו של אורי אבנרי בשבועון "העולם הזה", שבועון נוער בשם "נוער 71". כהן ביקש שאחזור לעיר ואהיה הכתב הבכיר וצלם בעיתון, הסכמתי. עשינו בקיבוץ מסיבת פרידה, הבטחתי שהקשר לא יתנתק וחזרתי לעיר. שבתי לחיי הלילה, הייתי מעורב בפעילות הפנתרים השחורים, ובמקביל העיתון לא החזיק מעמד ושוב נכנסתי לתקופה של חוסר ודאות. נעצרתי כחשוד בהצתת מערכת "העולם הזה" (ושוחררתי באותו יום), הימרתי במועדוני קלפים מכובדים ופחות מכובדים, ונסעתי כמה פעמים לקיבוץ.
 

לקראת הגיוס של יצחק'לה ודובי הם רצו לנסוע לבלות באילת. ביקשתי מחברי בוסתנאי "בוסי" סחה, "המלך" של אילת, שיאמץ אותם לכמה ימים, והוא נתן להם בילוי של פעם בחיים. באותם ימים היו לבוסי כמה בעיות עם כנופיה שרצתה להיכנס לו לעניינים והוא היה צריך נשק. אל תשאלו איך, מה ולמה, אבל הוא קיבל כלי וגם השתמש בו כדי להפחיד את אלו שהגיעו לנסות להשתלט לו על הממלכה. היה לו חוב של כבוד והוא שילם אותו בפינוקים שהעתיר על המתגייסים של תל יוסף.
 

באוקטובר 1972 נעצרתי כחשוד בהשתתפות בשוד יהלומים מזוין בפרנקפורט, גרמניה. חזרתי אחרי כמה חודשים לארץ והקשר עם החברים בקיבוץ נמשך. סיפרו לי שדובי ויצחק'לה היו מבסוטים עד השמיים מהקטע של השוד, אף על פי שהכחשתי את השתתפותי בו. 

שנה אחר כך הכל התנפץ. מלחמת יום כיפור פרצה, ושני הלוחמים של תל יוסף, יצחק'לה ודובי, הוכרזו כנעדרים. נערכו אחריהם חיפושים ארוכים מהמקובל, עד שהובהר מעל לכל ספק שהם נהרגו בקרב. אחד מחבריו לנשק של יצחק'לה, יגאל טמיר, כתב עליו כמה דברים שהבהירו לי כמה השפעה הייתה לי על הבחור הצעיר. התברר שביחידה כולם קראו לו "סטוצי". וכך כתב טמיר: 
 

"בקיבוץ קראו לו יצחק'לה. אנחנו החבר'ה קראנו לו סטוצי. כך אהבנו לכנותו. תמיר, נישא משכמו ומעלה. ימים ולילות ארוכים עברו עלינו יחד. דמות תמירה, שיער מקורזל קמעה, הליכה מאוששת, סיגריה בזווית הפה, חיוך לגלגני על הפנים, שופע ביטחון עצמי, צועד ללא מורא לקראת כל אתגר. תעלולים ואגדות אינסוף נרקמו סביב אישיותו. מיני סיפורים בלתי שגרתיים. כרס"פ היה מביא תמיד אספקה משובחת. "מניין?", היינו שואלים. "קשרים במאפיה", היה לוחש כממתיק סוד. הכרנו את סטוצי גם כאדם שהציל חיילים ומפקדים מבתי סוהר באמצעות תחבולות מבריקות, הכרנו אותו כחומד לצון, כמשעשע בזכות הומור מבריק, כאדם המצליח להוליך שולל רבים וטובים. הכרנו אותו כגבר המצליח בזכות קסם אישי ללכוד בחכתו נשים לרוב". 
 

טמיר מוסיף עוד בשבחו של יצחק'לה סטוצי, וכשקראתי את הנאמר עליו, זה הזכיר לי מישהו אחר שכונה סטוצי. לימים אמר לי אחד מחבריו שהיה קשה לאתר היכן בדיוק נהרג, משום שבתחקירים דובר על אחד, סטוצי, ולא על יצחק'לה, שאותו הם חיפשו.

דובי שדה נולד לרחל ולפרץ, פרטיזנים שנלחמו בנעוריהם בחיה הנאצית. לדובי אחות תאומה, אסתי. הם נולדו ב־1953, אחים לשמעון ועידית. הוא נהרג בגיל 20 וקצת במלחמת יום כיפור הארורה. 
 

מאז ועד היום אני בקשר הדוק עם אחיותיו של דובי. אני קורא להן "מאמא תרזה 1" ו"מאמא תרזה 2". שתיהן עוסקות במצוות, במעשים טובים ובעזרה לזולת. הייתה זו עידית שביקשה ממני לכתוב הספד לדובי וליצחק'לה עבור חוברת שהוציאו לזכרם. תחילה סירבתי, אחר כך התלבטתי, לבסוף כתבתי. ואלו הדברים:
 

"מאז שאני זוכר את עצמי לא בכיתי. היו לי סיבות טובות לבכות, אך לא בכיתי. כשנודע לי שיצחק'לה ודובי נהרגו - בכיתי. שעות. עד שלא יכולתי יותר. הייתי תקופה מסוימת בתל יוסף. נקשרתי למשפחות ולאנשים. היו אחדים, בעיקר מצעירי המשק, שחשתי כאילו גדלתי איתם שנים. קשרינו היו מעל ומעבר ליחסי ידידות רגילים. בדור ההמשך של הקיבוץ היו שניים שאליהם נקשרתי במיוחד - יצחק'לה ודובי. הם אינם עוד.
 

"לכתוב לזכרו של מישהו שאהבת זה נורא. דמותם קופצת מבין האותיות, ואינך מעכל שהנך כותב על אנשים שלא תראה עוד. כשמדובר במוות, אינני רואה את המתים כגיבורים או כלוחמים נועזים. אני רואה אותם כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. בני אדם שרצו לחיות ולתת לחיות. והנה אינם. אינם וישנם. אני רואה אותם לפעמים בחלום או ברגעים של עצבות. אני נזכר בהם כשאני שמח ואני מתעצב כי הם לא ישמחו עוד, הם אינם".
 

כשאני קורא היום את הדברים, אני המום מזה שדובי ויצחק'לה, לו היו חיים, היו מתקרבים היום לגיל פנסיה. עם ידידי הטוב מאז, שמואל תמיר, איש השייטת, נותק הקשר. הוא הפך חרדי. במהלך השנים האחרונות קפצתי לקיבוץ לומר שלום ולהיזכר. זה היה קשה ועצוב.
 

אני קורא כעת מה כתבו על דובי, איך נלחם בחירוק שיניים להיות קרבי אחרי שבגלל בעיה רפואית הורידו אותו לאפסנאות. בינואר 1974 כתב מפקדו של דובי, ידידי נתן בן ארי, מכתב למשפחת שדה. וכך כתב: "החייל רב טוראי דב שדה נפל במערכה על קיום מולדתו בעת מילוי תפקידו בתאריך 6 באוקטובר 1973, בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. בנכם דב ז"ל שירת ביחידת שריון כתותחן בטנק, מפקד מחלקה שיצאה לחלץ נפגעים. במהלך ההתקדמות לעבר הטנק הפגוע עלה הטנק שבו לחם דב על מארב אויב ונפגע. הכרתי את דב כאיש צוות מעולה, כאשר חלה והוצא משורת הלוחמים דרש לשוב אל חבריו והצליח. צר לי על דב".
 

בשנים האחרונות אני נאלץ להתמודד עם נבלות מהזן הימני הפאשיסטי המצוי, שמקללים ומגדפים ומכתימים את בני התנועה הקיבוצית לדורותיהם, זה מוציא אותי מדעתי. בתי הקברות של הקיבוצים מלאים עד אפס מקום במיטב הנוער העברי. זקני הקיבוצים הם אלו שבדם, יזע ודמעות הקימו את המדינה וקבעו את גבולותיה. תסלחו לי אם אני נשמע קשיש נוסטלגי, אבל משני ההיסטוריה עושים הכל כדי לסלף את המציאות האמיתית של ימי קום המדינה, וזה כואב.
 

העליתי את הדברים בגלל יום הזיכרון ויום העצמאות. תמיד רציתי להעלות את זכרם של יצחק'לה סטוצי ושל דובי. להלוויה המאוחרת שלהם בקיבוץ לא הגעתי. האוטובוס שיצא עם קרובים וידידים מרחבת היכל התרבות בתל אביב להלוויה בקיבוץ התהפך ליד חדרה ונפצעתי ביד. פתאום אני קצת מתגעגע לשבת כמו בשבתות של פעם עם מוטל ומרים, ההורים של שמואל ויצחק'לה, ולפטפט על הימים ההם, אבל לבושתי אני לא יודע אם הם עדיין בין החיים.