ישראל יוצאת לפנסיה: רשימת מלאי של ליקויים שעליה להתמודד עמם בגיל הפרישה

ישראל חגגה 68 שנות עצמאות. היא עכשיו כאילו בפנסיה, אבל צעירה מאוד יחסית למדינות אחרות. מדינה שקמה בסערה, שרדה כנגד כל הסיכויים ושימרה באופן מעורר התפעלות את הדמוקרטיה למרות טלטלות אדירות שחוותה: מלחמות, עימותים פנימיים, רצח ראש ממשלה וחילופי שלטון.
 

כשבוחנים את המדדים, ישראל במצב טוב. אפילו טוב מאוד. תוחלת החיים, איכות החיים, התוצר הלאומי הגולמי, מקורות האנרגיה, יחס חוב־תוצר, מצב הביטחון הלאומי ואפילו המצב החברתי. זה לא אומר שצריך לשבת על כיסא נוח בים ולהאמין שהכל יהיה בסדר, להפך. 
 

צריך להיאחז במצב הטוב יחסית, להתבונן לאחור בפלא שיצרנו כאן, להתמוגג על הנסים שקרו לנו, להפשיל שרוולים ולתקן את הליקויים הקשים. לא לפחד, לא לחכות שיבוא שלום או שנחווה התגלות אלוהית, לא לקטר ולהאשים את ברק אובמה, את הערבים ואת העולם האנטישמי; אלא לעשות את מה שעשו כאן בהתחלה, אלה שהקימו את המדינה: לקחת טורייה, כובע ולהתחיל לעבוד. ואלה הדברים שיש לתקן בדחיפות.
 

ישראל צריכה להחליט מה היא רוצה. פשוט ופשטני, אבל האמת כואבת. מה החזון? מה ישראל רוצה להיות בתחום הכלכלי, החברתי, מהם היעדים שלה בעולם, מהם הכיוונים שיבטיחו את ביטחונה, את שגשוגה ואת התרומה שלה לעצמה ולשאר העולם? שאלות נאיביות וילדותיות לכאורה, אבל האנשים שהקימו את המדינה באו עם חזון ואידיאולוגיה. הם רצו להקים משהו חדש, בית עצמאי לעם היהודי, ורובם רצו להקים מודל ייחודי של חברה סוציאליסטית משותפת.
 

כי האנשים שהקימו את המדינה היו - אל תגידו את זה בקול רם - שמאלנים. הם האמינו בשיתוף ובחלוקה, בצניעות ובעבודה עברית, ורובם גם האמינו בסטלין. הם נכשלו. הם הקימו את הקיבוצים, המודל הטוב ביותר שנבנה אי פעם לחברה שיתופית מתפקדת, אבל השנים והחיים, המציאות וטבע האדם, הביאו את הרעיון המקורי לפשיטת רגל. אז מה? בדרך הם קבעו את גבולות המדינה, עיצבו את השלטון, הטמיעו את ערך הערבות ההדדית והיו חלק מניסיון חברתי מרתק. הם באו עם רעיון מסודר, עם מטרה, עם אסטרטגיה. 
 

ישראל צריכה להכין תוכנית. לא תוכנית מאה הימים ולא תוכנית חומש, אלא תוכנית אסטרטגית כוללת שתדון בחזון, במודל הכלכלי, בגבולות ובערכים שינחו אותה ב־50 השנים הבאות. עכשיו, כשהכל משתנה, העולם בבלגן, והמזרח התיכון בסערה שמשנה אותו לגמרי, זה הזמן הטוב ביותר לתכנן תוכניות.
 

עוד שנתיים ישראל תחגוג 70. על פי כמה אזכורים היסטוריים, זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו שלטו יהודים בארץ ישראל. 70 שנים היו בתקופת החשמונאים, ואז נחרבנו בגלל שנאת חינם. מה התוכנית הפעם?
 

הבעיה הגדולה בישראל היא הפער החברתי. מצבם של ניצולי השואה, מצוקתם של העולים מאתיופיה, העוני והיעדר התשתיות בפריפריה. ישראל שהייתה חברת רווחה סוציאליסטית הפכה לחברה מערבית קפיטליסטית. היו לכך יתרונות אדירים: פיתוח, חדשנות ויוזמה לכל. וכיום ישראל היא מקום הרבה יותר תחרותי ומושך ממדינות אחרות. 
 

המעבר הזה - מעבודה, רווחה וצניעות לכסף וחומרנות - שינה את החברה והעמיק את הפער בין הקצוות. הכי קל לומר שצריך לקחת מהעשירים ולתת לעניים. איזו שטות, הרי רובין הוד בסוף היה גנב. אז לפני שאנחנו מוקיעים מיליונרים שהרוויחו את כספם ביושר, בואו נחשוב מה עושים כדי לשנות את השיטה מהיסוד. 
 

העולם משתנה ומושג העבודה מתהפך. יכול להיות שבעוד כמה שנים מחצית מהמקצועות הקיימים יהיו מיותרים וחלוקת הון־עבודה תהיה שונה לחלוטין. איך מנצלים את המהפכה כדי לצמצם את הפער ולהבטיח שלכל אזרח תהיה אפשרות לחיים מספקים בתחום החינוך, הבריאות, הדיור והמחיה? יש צורך בתוכנית שתעסוק בשינויים המהותיים בהכנסה, במיסוי ובחלוקת המשאבים.
 

ישראל חייבת להצהיר איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. בלי קשר למידת התפקוד של אבו מאזן או אסד. יש להכין תוכנית שתכלול מחירים ועלויות, יתרונות וחסרונות ולהחליט - במשאל עם אם צריך - מה החזון ההתיישבותי של ישראל ומהם הגבולות.
 

למשל, האם רמת הגולן בפנים ובכל מחיר. ואם כן, האם מפנים את המוקשים משטחיה, או שאולי הופכים אותה למוקד סיוע רפואי והומניטרי, עם הקמת בית חולים של מדינות סקנדינביה, שיושיט סיוע לנפגעי מלחמת האזרחים במדינה ואחר כך עם פתיחת מרכז מח עצם לטיפול בסרטן בעולם הערבי. צעד כזה יאותת שטוב שרמת הגולן תישאר בשליטת ישראל. 
 

ומה עם השטחים? האם משאירים, ואם כן, את הכל או רק חלק? ומה יהיה עם הערבים שחיים שם? האם נחבק אותם כאזרחים או ניצור להם תוכנית חלופית ונדחף אותם לירדן או למצרים. או שאולי נמשיך ככה, חצי קפה חצי תה. שוב, לבחון את היתרונות והחסרונות, לבחון את המחיר ואת הסיכון. לא כדי לגרוף כותרת, אלא כדי לגבש דרך וחזון. 
 

ויש עוד: איך מבצרים את גבול השלום עם ירדן ומצרים? גדר זה חשוב אבל בוודאי לא מספיק. אולי ליזום טיילת תיירותית משותפת בין עקבה לאל־עריש? אולי ליזום ריביירה מזרח תיכונית שתראה למה כדאי שיהיה שלום? אל תקפצו לי עם דאע"ש. הארגון נמצא בסיני כי המצרים דחקו את הבדואים וגזלו מהם את החופים ואת הזולות, ודחפו אותם להיות מבריחי סמים, נשים, פליטים ונשק. הכל עניין של כלכלה, לכן דרושה תוכנית.
 

ישראל צריכה לקבוע יעדים להישגים עולמיים. בואו נתחיל במה שכבר עשינו: בתחום החקלאות, מחזור המים והסייבר עשינו משהו. אז בואו נגביר, בואו נחשוב בגדול. במקום לחסל את החקלאות בשם יוקר המחיה ופער התיווך של רשתות המזון, צריך להוון את הידע וההישגים ליעד שאפתני של שיקום החקלאות באזורים שונים בעולם. זה כבר קורה, אבל כיוזמה פרטית. בלי עידוד, בלי סיוע של המדינה ובלי תוכנית מסודרת. 
 

דמיינו מה היה קורה אם המדינה הייתה שותפה למיזם שיפור גידולי התירס באפריקה, והייתה משקיעה משאבים וגובה את חלקה באחוזים מהרווח? או למשל שיפור תפוקת הפרות בסין, או סיוע בגידולי שדה במדבר. הכל כבר עשינו, רק בקטן. עכשיו צריך לשאול מה תהיה התרומה של ישראל לאנושות בעוד מאה שנים ולתכנן. זה בטוח לא יקרה לפי התוכנית, אבל בהחלט ייתן תמריץ.

דוח מבקר המדינה בעניין צוק איתן מראה את מה שכולנו יודעים: אין אסטרטגיה. אין תוכנית־על. הכל על הדרך. הכל אלתור וטלאי על טלאי. אנחנו מעולים באלתורים. אנחנו מצוינים בלהסתדר. אלופי העולם באסקייפ רום. תנו לנו מצוקה ונדע למצוא את הדרך לטפל בה. זו כנראה ההיסטוריה, מהשואה ועד מלחמת העצמאות ומלחמת ההישרדות. אבל אולי כדאי לשנות כיוון? לחשוב איך מנצלים את היתרונות האלה להשגת יעד מתוכנן. להפוך את הבלגן לחזון, את העצמאות לאחריות ואת ההישרדות לביטחון קיומי.