אומרים שאחרי גיל מסוים הסיכוי לרכוש חברים חדשים הוא אפסי. אלא שבניגוד לכל הסטטיסטיקות, קצת כמו שקורה לי תמיד בחיים, הצלחתי בשנתיים האחרונות לארגן סביבי מעגל חברים חדש לגמרי. אצל נשים נוצרת עם השנים דינמיקה טבעית שמשתנה ככל שהמשפחה של אחת מתרחבת ושל השנייה לא. ואיכשהו יצא שמצאתי את עצמי יום אחד מוקפת בילדים קטנים בחצר של חברת ילדות, ומרגישה, עד כמה שלא נעים לומר - שאני לא רוצה להיות שם יותר. היה נדמה לי שהיא השתנתה, אחר כך הבנתי שאולי זו אני. תהליך פרידה מחברים הוא לא פשוט. אלא שבחברות בדיוק כמו בקשר זוגי, כשזה מופיע בחיים מחדש זו התאהבות.
אלי, החבר הכי טוב של סבא שלי, היה בשלב מסוים גם החבר הכי טוב שלי. זה עסק מעניין עם חברים שהם מאוד מבוגרים וידוע שהזמן איתם קצוב. אומנם אף אחד מאיתנו לא מסתובב עם תעודת ביטוח לחיים בשום גיל. ובכל זאת, תמיד כשרציתי לספר משהו והעדפתי לדחות זאת לפעם הבאה, הוא ביקש: “אל תיקחי כמובן מאליו את השבוע הבא".
אנשים רבים הרימו גבה כששמעו שהייתי הצלע השלישית ב"שוקולד, מנטה, מסטיק" עם שני המשוררים שהכירו בצבא הבריטי. עד אותו יום שבו חידשתי את הקשר עם סבא ופגשתי לראשונה את אלי, חשבתי שחברות בכל זאת צריכה להיות תלוית מכנה משותף כלשהו. אני מודה שהיססתי להיענות לבקשה להצטרף למפגש שבועי קבוע, ואז אלי נתן לי לקרוא קובץ סיפורים שכתב כדי לשכנע אותי להסכים. מובן שלא יכולתי לסרב. תמיד היה קל לקנות אותי בטקסטים.
מעניין שהמפגשים עם השניים היו תמיד אנרגטיים כשעם חברים בגילי האווירה הייתה של עייפות וייאוש. משום מה איתם תמיד מצאתי אופטימיות ודחף להגשים חלומות, בעוד שאצל בני גילי הכל סבב סביב ה"בשביל מה את עושה את זה?". ובכל זאת, אף פעם לא ידעתי כיצד להגיב כשאמרו לי שכולנו הולכים בדרך אחת בחיים האלה עד המוות, ועם המחשבה הזאת צריך לחיות את החיים גם בטוב וגם ברע. משום מה אני תמיד צוחקת כשנהג מונית זורק לי באמצע מונולוג “אבל כולם בסוף מתים". כן, אני יודעת, אני עונה, ואז מרגישה את הבוקס הזה בבטן ונזכרת איך יום אחד ירדתי לקנות קפה וראיתי על העץ מול ביתי מודעת אבל עם השם של אלי. אף אחד לא הודיע לנו כשמת.
במפגש האחרון של כולנו התווכחנו על נושא אהוב משותף: ספרים. הם כבר הוציאו בצורה זו או אחרת כתבים מאוגדים, אני לא. אלי טען שנשים אולי טובות יותר לעולם הזה מכל בחינה, אבל דווקא גברים הם שכתבו את הספרים הטובים ביותר על נשים. “בובארי, קרנינה, את כולם כתבו גברים". “נו נראה אותך", הוא היה מקניט, וכמובן שלי היה כל הזמן שבעולם להמתין עם הניסיון להוכיח להם אחרת.
“אם את רוצה משהו, תעשי את זה עכשיו", הוא היה מתקשר, ונוזף עם הניצוץ בקול והחלומות של גיל 89 ש"אף פעם לא מאוחר לעשות, אבל צריך". ובכל זאת, מרוב פחד, מעולם לא נתתי לו לקרוא דבר שכתבתי. לסבא דווקא כן.
אלא שאצלי חיבור בין כתיבה לחברים היה פעם מפחיד. הפחד הגדול שלי התבטא בכך שנמנעתי מלקרוא ולחלופין לתת להם לקרוא, כדי לא לעמוד במצב הלא נעים: “מה עושים אם זה רע" או: מה הם יגידו אם מה שכתבתי הוא רע. כשנופל לידי כתב יד, אני מסכימה לקרוא רק כאשר אני מרגישה באינטואיציה שהחבר שמוסר לי אותו הוא כותב בחסד. בוקר אחד גואל חברי הטוב ביקש ממני לקרוא כתב יד לספר הביכורים שלו. למזלי, רק הכרנו אז, ובלי לחשוב יותר מדי הסכמתי. כשסיימתי, לא יכולתי שלא לחשוב על "התפסן בשדה השיפון" ועל המשפט הבלתי נשכח מתוכו: “מה שמלהיב זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, אתה רוצה שהסופר יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם כשמתחשק לך". אז הצעתי לו חברות.
הספר “מפורסם" של החבר החדש שלי יצא לאור לפני שבועיים בפסח אחרי לידה ארוכה, וזה נתן לי לראשונה זה זמן רב תקווה שאפשר עוד להגשים חלומות בעולם הזה. זה קרה, אגב, בדיוק בחג שבו אלי מת ובו סבא היה צריך לחגוג יום הולדת 94 או 95, תלוי את מי שואלים. אז אומנם איבדתי חלק ממני, אבל גם הרווחתי באמצע החיים משהו חדש. חבר. ושוב - בגלל ספר.
כשסבא ואלי דיברו על כתיבה, הם הזכירו תמיד את הרף הגבוה שמנע מהם להעז. אבל פעם לחשו לי כל אחד בתורו בסוד בלי שהשני יידע: “עזבי אותך מלהוכיח כל הזמן. תכתבי, הכי הרבה תשנאי מה שכתבת למחרת. זו רק עוד דרך לשרוד בחיים הדרעק האלה".