מדינת ישראל, תודו, היא חתיכת סיפור: מי האמין שנוכל לנצח שבעה צבאות ערב - ועוד להישאר כאן כדי לספר על זה לנכדים?
כמו במבי והציידים, כמו פונגו ופרדיטה נגד קרואלה דה־ויל, כמו פיטר בדו־קרב עם קפטן הוק, כמו אבניבי באירוויזיון, כמו רוזה פארקס מול נהג האוטובוס - מי היה מאמין שלפעמים הטובים מנצחים?
אנחנו אוהבים גיבורים שהצליחו נגד כל הסיכויים: קחו למשל סיפור מעורר השראה כמו של הדרום־אפריקאי אוסקר פיסטוריוס, בחור בלי שתי רגליים. מישהו האמין שיום אחד הוא יהיה אתלט אולימפי ובן הזוג של האישה הכי יפה בדרום־אפריקה?
טוב, הדוגמא האחרונה הייתה לא משהו, אבל היי - כשקוטעים לבחור עם שם שמזכיר בקע בחלחולת את שתי הרגליים בגיל 11 חודשים, אתה יכול לצפות, אולי, שיום אחד הוא יירה מקסימום במטפלת הסיעודית שלו.
למה אנחנו אוהבים את האנדרדוגים? אולי כי הם גורמים לנו להאמין שאפשר, שגם אנחנו יכולים, שהחיים האלה באמת יכולים להיות כל מה שנחלום, כי אם רק נאמין וננסה ונשתדל ולא נוותר - ננצח! ממש כמו ווסלי נער האורוות, גיבור “הנסיכה הקסומה", הסרט התיעודי הכי טוב שראיתי.
הסיבה שאני כותב לכם על גיבורים באות פ' כמו פונגו ופרדיטה, הפלמ"ח ופיסטוריוס, היא הזכייה של לסטר באליפות אנגליה בכדורגל.
עכשיו אתם נחלקים לשניים: מי שלא ממש מתעניין בכדורגל, לא מבין איך כל הספסרים מלסטר סקוור, שתופסים אותך בתור הארוך לקופת הכרטיסים המיתולוגית במרכז לונדון ומציעים לך לחתוך מהתור תמורת פי שניים מערכו הנקוב של הכרטיס, התאגדו לקבוצת כדורגל שמחצה את כל אנגליה.
לעומתם, מי שכן שמעו פעם על המשחק האלמוני הזה, עוברים למבט מזוגג בעיניים לאמור: “הו לסטר... ההיית או חלמתי חלום?".
עבור הראשונים, אני חייב הסבר קצר: על הזכייה של לסטר בטח שמעתם אפילו אם הספורט המועדף עליכם הוא קארלינג (משחק שבו מסיעים לאט איי־רובוט על הקרח כששני שחקנים עם מטאטאים מנסים לגנוב לו את כל הלכלוך, מה שמבאס מאוד את שואב האבק הקטן. איך יודעים מי מנצח, אתם שואלים? ובכן, לצערי לאורך כל ההיסטוריה של ענף הספורט האולימפי (!) הזה, עוד לא קרה שמישהו נשאר ער עד הסוף כדי לדווח), איפה היינו? אה כן, הזכייה של לסטר: אני ממש לא בטוח שאתם מבינים עד כמה זה מופרך. זה כאילו אני, על 130 הקילוגרמים שלי (לפני העסקית צהריים), אחליט שאני נרשם לאולימפיאדה כי, וואלה, כולה 100 מטר אני עוד יכול לרוץ. פיסטוריוס יורה באוויר, אני משאיר אבק לכל הג'מאייקנים מיוסיין בולט ועד בוב מארלי - ועוד נשאר לי כוח לברוח ממירי רגב שרוצה לברך אותי על המדליה! ובכן, זה בערך כמה הגיונית היא האליפות של לסטר.
הזכייה ההיסטורית מחזירה כל אחד מאיתנו לגיל 5, הפעם האחרונה שבה עוד האמנו לכל הקלישאות שלפיהן משחקים 11 נגד 11, הכדור הוא עגול, גם לשחקנים בקבוצה השנייה יש בסך הכל שתי רגליים (זה היה עוד לפני שהיו כוכבי כדורגל מאפריקה) ועוד.
מאז גדלנו ולמדנו שעם כל הכבוד לקלישאות, החיים האלה קצת יותר צפויים ממה שרוצים שנאמין:
על כל אחד שמכר סברסים בילדותו והתעשר, יש אלפים שלא רק שהם חיים מהבטחת הכנסה, עד היום עוד יש להם קוצים בידיים.
על כל אחד שהתאמץ ועבד קשה כדי להיות היחיד מהכיתה שלו שיגיע יום אחד לאוניברסיטה, יש לפחות עשרה שאמא ואבא קנו להם שיעורים פרטיים, פולקסווגן גולף ותואר בבינתחומי. בחיים האמיתיים, אם רק תתאמץ ותתמיד, תוכל להפוך מפועל בניין פשוט למנהל עבודה ואחר כך אפילו למנהל תפעול בחברה קבלנית גדולה שמנוהלת בידי הנכד של זה שהקים אותה, אף על פי שלא הרוויח בחיים שלו שקל בזכות עצמו.
אנחנו אוהבים “סינדרלות". לא מפני שהן גורמות לנו להאמין שהכל אפשרי, אלא מפני שהן משכיחות מאיתנו שהרוב הוא בלתי אפשרי. שגם אם נתאמץ ונשקיע ונאמין - הרבה נותר תלוי בקלפים שחילקו לנו החיים.
יש פוקסים, אני לא אומר שלא: תחשבו למשל על הבחור השמן עם השיער המקורזל שהלך יום אחד לאודישן לאיזו פרסומת, ובסוף מצא את עצמו מצורפת עד כלות הנשימה על ידי בר רפאלי במחצית הסופרבול. אז נכון שבגיל עשרים ומשהו, זה הכי קרוב שהוא הגיע לאינטימיות עם אישה יפה, אבל היי, אם הבחור הזה הוא במקרה גם אוהד של לסטר, יש סיכוי שמישהי מהחוגגות בפאב עוד תקיא עליו בסוף הערב. כך שלעולם אל תאמר נואש.